אני לא נוהגת לכתוב שום דבר בבלוג הזה, אבל הנושא הזה פשוט ממש קרוב אליי וחשבתי להביע פה חלק קטן ממה שאני חושבת בעניין

מה שאני יכולה להגיד זה שאני נגד מלחמה ואני לא מאמינה שדבר טוב אחד יכול לצאת מהמלחמה הזאת וממלחמה בכלל.

אני יודעת מה המלחמה הזאת מנסה להביא אבל אני חושבת שהיא משיגה מטרות הפוכות והן העמקת השנאה ואי הכבוד והאמון בין שני העמים והרחקתנו מתהליך שנקרא שלום ואליו אני תמיד שואפת להגיע, תמימה כמה שתגידו שאני.

מה שקורה בכל אחת מהחזיתות הוא, שכל צד בטוח שהוא צודק במאה אחוז ובכל צד מתגברת השנאה ל"אויב", וזה בדיוק מה שלא צריך לקרות במקום המחורבן הזה. כי אנחנו לא נגיע לשום הסכם אמיתי כשהשנאה כל כך רבה וכשאין אמון בין העמים.

הדבר שאנחנו צריכים לעשות, והיינו צריכים לעשות מהיום הראשון של הפרת הפסקת האש הוא לדבר. אנחנו בני אדם וככה פותרים בעיות. ככה נפתור את זה בסופו של דבר וככה היינו צריכים לעשות מהתחלה ולמנוע שלושה שבועות של מלחמה מחורבנת ושל 1000 הרוגים שרובם חפים מפשע ושל הרס וחורבן והגברת הקיצוניות.

אני לא מדברת רק על הקיצוניות פה בחברה הישראלית. אני מדברת גם על הקיצוניות שבצד השני, שגדל עכשיו בעזה דור של ילדים שנחשף למראות מזעזעים, שלא יכולים לצאת החוצה לשחק כמו ילדים רגילים, ולמה? הם ישאלו את הוריהם, והתשובה שהם יקבלו זה שצריך לשנוא את היהודים... ולעזאזל, נכון שאנחנו לא סתם מפגיזים ונכון שהחמאס לא שם זין על העם שהוא מייצג ושהם טרוריסטים אלימים, אבל את זה הם לא רואים, הם רואים שאנחנו אשמים. וזה נכון. כי זה שיש לנו אויב אלים ומפגר זה לא אומר שגם אנחנו צריכים להיות כמוהו.

אנחנו פה בשביל לקחת את האחריות לפתור דברים בדרכים של שלום, ולא להפגיז על כל רקטה שלהם עוד מאה אנשים מסכנים. מה זה נותן לנו? הפגנת כוח? מה אנחנו מנסים להוכיח במשחק המטומטם הזה? שאנחנו חזקים פי אלף ושאנחנו יכולים להרוג אותם בשניה אז שיפחדו? או מה? לא צריך לצאת מכלל פרופורציה ולרדת על עיר שלמה ללא כל הצדק מוסרי והגיוני.

אני שוב אגיד שאני מאמינה בשלום. אני מאמינה שצריך להיות בסיס של אמון בין שני העמים כדי שיחתם הסכם אמיתי כלשהו. אני לא חושבת שמשיגים אמון בפעולות טרור מפגרות ומשוגעות כמו שאנחנו עושים. תפסיקו את זה. תפסיקו עכשיו. די לאלימות המגעילה הזאת, די לחוסר בתקשורת, די להרג של חפים מפשע. אל תגידו לי שאני רואה רק את הצד שלהם, אני רואה את שני הצדדים. אני רואה שני צדדים שסובלים ואני רוצה לשים לזה סוף, אבל סוף אמיתי. סוף שהוא לא סתם הפסקת אש זמנית עד לפעם הבאה, אלא סוף שהוא חיים בשקט ובביטחון אמיתיים, שיושגו רק אם יהיה שלום. ואני רוצה שיהיה שלום... שיהיה שלום כבר... שנכבד אחד את השני, שיהיה שוויון בינינו, שילד בעזה יחיה ברמת החיים שאני חיה בה, למה הוא צריך לחיות תחת מצור מחורבן כשאני חיה לי באחלה תנאים בתל אביב? מה ההבדל בינינו? למה אנחנו לא שווים? למה אנחנו שונאים אחד את השני בגלל ההגדרות שלנו, ובגלל מלחמת כוח מפגרת בין המנהיגים שלנו?

בואו נחיה בשלום כבר, בואו נדבר איתם, בסדר, זה החמאס וקשה לדבר איתו. אבל זה האויב שלנו מה לעשות, איתו צריך לדבר, לא עם שוויצרים שוחרי שלום או אני יודעת מה, אלא עם החמאס. אז בואו נדבר איתם. גם על הפת"ח בהתחלה אמרו שאי אפשר לדבר ותראו עכשיו שהכל בסדר.  כל אחד ישים מהאגו שלו בצד, זה כבר לא שווה את זה, זה מאבד פרופורציה, זה מערב יותר מדי אנשים שלא עשו שום דבר, זה נכנס למקומות  שאף אחד לא רוצה להגיע אליהם, זה גורם לנו לשנוא יותר, אז תפסיקו. לעזאזל. אני שונאת מלחמה.