הנה תמה לה עוד תקופה בחיי. תקופת דודי.

אחרי הכרות קצרה אצל כפיר אני ודודי התחלנו לצאת ביחד, ואחרי חודש בערך נהינו חברים.

לפעמים היו לי חלומות איך יהיו החיים שלנו עוד כמה שנים, שעדיין ניהיה ביחד.

תקופה שהוא יצליח כבר להפתח אלי כמו שצריך, ויהיה לנו כייף מטורף ביחד. נסע ביחד לחו"ל. נעשה קניות אחד לשני. בלילות נזדיין כמו מטורפים.

חשבתי גם שבאיזשהו שלב דיאנה תתחיל לצאת עם אור, ואז נצא לדאבל-דייטים. נשב ארבעתנו ונצחק על זוגות צעירים שנראה. ולנו, לכולנו, יהיה כל כך טוב ביחד.

פעם אחת חשבתי שאני ודודי נתחתן. יהיו לנו ילדים יפים עם העיניים, השפתיים והאף שלו. והוא יהיה אבא כל כך טוב, הוא יאהב את הילדים ויפנק אותם.

הוא יעבוד בעבודה טובה ויביא כסף טוב הביתה. וכל ערב אני והילדים נחכה לו עם ארוחת ערב חמה על השולחן. הוא יבוא, ייתן לילדים נשיקה, ואז לי. יאכל. נשכיב אותם לישון. ואנחנו נלך לעשות אהבה. כי אנחנו נאהב.

אבל לא, זה לא יקרה כניראה.

ביוזמתי נפרדנו שנינו אחד מהשני.

עברו שבועיים מאז הפרידה. אני עדיין לא מפסיקה לחשוב עליך. אני אוהבת אותך. עדיין אוהבת אותך.

למה אתה לא מתקשר? למה אתה לא רוצה לחזור אלי? מילה אחת ואני שלך. באמת. אני אוהבת אותך.

חבל כל כך שזה לא יצא לבסוף. חבל שנולדת כל כך מופנם וסיגלת לעצמך אדישות כזאת בצבא.

חבל שאני לא מסוגלת להתעלות מעל עצמי ולהפסיד פעם אחת בשביל עצמי.

חבל שלא ידעתי לתת לך יותר ממה שנתת לי, חבל שפחדתי.

חבל שלא היינו פתוחים אחד לשני כמו שהיינו אמורים להיות.

חבל שזה לא.