כבר הרבה זמן שלא הרגשתי את התחושה המגעילה הזאת.

כמה ימים של חרדה, פחד ועצב.

מוות, חוסר ידיעה, פרידה, משפט ואכזבה.

הכל ביחד ב3 ימים.

היום ההורים שלי גם טסים לחו"ל, מה שאומר שהאנשים שהכי קרובים אלי לא יהיו פה.

זה הולך להיות שבוע בכלל לא קל.

בהתחלה חשבתי שזה יעבור. 'הנה, אני אלך לישון ומחר בבוקר אחייך כרגיל'.

'היום אני אלך לישון ממש מוקדם, כדי שאוכל לישון הפעם, לא כמו בלילה הקודם. אולי הפעם אקום עם חיוך'..

עכשיו זה פשוט לא ללכת לישון.

ואין לי אפילו למי לברוח. בורחים ממני.

אני כל כך מטרידה כשרע לי?

אני מניחה שזה נכון שהגלגל מסתובב לו. זה אומר שעוד מעט יהיה לי ממש טוב?

הזמן לא עובר.

הכל נמרח.

אני מתעבת כל דקה שעוברת.

ונמאס לי להיות פה. נמאס לי להיות בצבא.

אני רק צריכה חיבוק. וטלפון.

ברוכה הבאה, שנת 2008.