תנו לי לשתות
תנו לי לברוח
תנו לי לשכוח את עיני אהובתי
לא רוצה לכתוב את כל השיר. מספיק לי הפזמון.
באמת חשבתי שהצלחתי להמשיך הלאה. שכבר לא אכפת לי.
מסתבר שלא.
אחרי שיצאתי מאלי נכנסתי לאוטו בלי טיפת מצברוח ודי עצבנית... נסעתי כמו ילד בן 14 שבחיים לא עלה על אוטו ומת מפחד ללחוץ על הגז כי הוא פוחד לסוע מהר מדי ושלא יתפסו אותו ויגלו שאין לו רשיון. אני עוד שנייה בת 18 ויש לי רשיון... אבל אני עדיין מתה מפחד.
אחרי נסיעה די מייגעת בדיוק כשכבר ראיתי את הבית וכמעט נשמתי לרווחה פתאום שמעתי צליל מוכר מהרדיו (שהיה נורא חלש כדי שחלילה אני לא אצא מריכוז בזמן הנהיגה) צליל יחיד, חלש, אבל מוכר. ואז בא עוד אחד ועוד אחד והם ביחד הרכיבו מנגינה שפעם נורא אהבתי לשמוע... הלב שלי התחיל לפעום נורא מהר וחזק והדמעות כבר עמדו בקצה של העין... רבות הדרכים אה? בדיוק מה שהיה חסר.
עצרתי בצד כדי לנשום. התקשרתי לבנאדם היחיד שכשאני איתו אני כמעט מצליחה לשכוח אותה. התקשרתי לעדן. בהתחלה היא הייתה די נחמדה... ואז היא הבינה שזאת אני. והיא הייתה עסוקה ולא יכלה, או בעיקר לא רצתה, לדבר איתי. ניתקתי והמשכתי לנסות להבין איפה אני ומה קורה לי ולמה לעזאזל אני לא מצליחה להמשיך לסוע... לרגע באמת האמנתי שהפתרון הוא להתקשר אליה... איכשהו הצלחתי להבין שזה לא.
התנעתי את האוטו ונכנסתי לשכונה. משום מה אבא שלי היה בחוץ וניסה להתקשר אלי... קצת נרגעתי ברגע שראיתי אותו. שוב כמו הילד הקטן שמפחד שיתפסו אותו, אבל כשאבא שם הכל בסדר.
העברתי תחנה ברדיו בתקווה לשיר קצת יותר אופטימי... זה לא קרה, באורח פלא שכזה גם שם היה את אחד מהשירים שכתובים פה... כיביתי את הרדיו. חניתי כמו שצריך בלי לדפוק את האוטו בדרך. וקיוויתי להכנס הביתה ולחייך... אבל הספקתי לריב עם אמא.
עליתי למעלה ונכנסתי למיטה. המקום היחיד שאני מצליחה להרגע בו בשבועיים האחרונים.
אלוהים ישמור מה הניתוח הזה עשה לי?!
אה כן, עוד תובנה שהגעתי אליה...
אני עדיין אוהבת אותה.
תנו לי לשתות
תנו לי לברוח
תנו לי לשכוח את עיני אהובתי
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
