אחד החסרונות הגדולים בלהיות ישראלי בחו"ל זו הצורך המתמשך להתגונן מפני האשמות כאלה ואחרות.

ב-2006, במהלך מלחמת לבנון השניה כל המדיה עסקה רק בזה, ב-CNN ו-BBC שידרו עדכונים מתמשכים, אנאליזה שוטפת של המצב, ועכשיו נראה שכל העולם מעורב עוד יותר. ההבדל הוא שעכשיו ההאשמות הבלתי פוסקות יותר חריפות.

והבורות הזו. אנשים שאין להם כל ידע היסטורי על ישראל, או על המלחמה בת השישים שנה (אבל זה תלוי ממתי מתחילים לספור), נוקטים עמדות, מביעים דעות, ופוסקים שישראל היא מפלצת בעלת שלושה ראשים, שישראל בעצמה היא מדינה טררוריסטית. "כובשים". כל יפי הנפש יוצאים ממעורותיהם וצועקים שנפסיק. כל הצבועים מנקים את מצפוניהים על גבה של ישראל. כל אלה ששלטו ביד רמה בקולוניות שלהם, שכל אפריקה ואסיה הייתה בידיהם, נרעשים מהזוועות שלהם אנחנו גורמים.

ואיפה מערכת ההסברה שלה אנחנו כבר מחכים עשרות שנים?

שריפת דגלי ישראל, הפגנות בלתי פוסקות; אין סוף סיקור של תגובות העולם למבצע בעזה.

איפה היו התגובות העולמיות להפגזות הבלתי פוסקות של החמאס בדרום הארץ?

אנשים זורקים הערות אנטי-ישראליות, אנטישמיות, כי הם בעד ה"חירות", הם בעד ה"צד המובס".

"אל תקראו להם טררוריסטים, תקראו להם לוחמי חירות"- כל פעם ההערה הזו מהדהדת לי בראש, למרות ששנתיים עברו מאז, ואני רק חושבת לעצמי איך הגענו למצב הזה.

הם מחביאים את הנשקים שלהם בבתי ספר, במסגדים, רק כדי לצלם ולהראות לעולם את ההריסות. הם תופסים ילדים צורחים ובוכים, מתגוננים מאחורי גבם, ואנחנו המפלצות. הם משתמשים בדמויות מצויירות כדרך חינוך טרור לילדים, ואנחנו החסרי נשמה. אני חושבת לעצמי מה צרפת הייתה עושה אילו פריז, או ליון, או כל עיר הייתה תחת מטח ראקטות במשך שמונה שנים. או במשך שמונה ימים. הם היו נשארים שקטים ודוממים?

המצב הזה נראה לכל העולם כל כך תלוש מהמציאות, כל כך רחוק מהדמיון, שהם בוחרים לנקוט עמדות כביכול "הומניטריות". הם יכולים לדמיין מצב שבו נסיעה לקניון כרוכה בהאזנה אינסופית לחדשות, רק כדי לבדוק שוב שאין התרעה, כמו שהיה לפני כמה שנים? מצב שבו הורה רק מודה לאלוהים שהילד שלו חזר שלם מבית הספר, מצב שבו לימודים נהיו לחלוטין בונוס.

מצב של הישרדות, לא של חיים.