זה כמו לחזור אלף שנה אחורה ולשחות בבריכה של כדורי פלסטיק.

(ואולי עוד יחזרו הימים).

27 ימים,

שבועיים,

ספירות,

ציונים,

(נשיקות?), נהה,

ואני אוהבת לקנות ליפסטיק חדש וורוד, למרוח אותו כל היום על השפתיים,

והכל נראה יותר טוב.

חוץ מהגשם.

מים,

ידיים משחקות עם אצבעות משחקות עם שיער,

כישרונות מאבדים חוש כיוון,

מבחנים מאבדים משמעות,

פרופורציה.

שורה ועוד שורה ועוד שורה ומילה. והכל מסתכם בעיגול, ואליפסה, וצורות, (וסמים?).

ואנחנו מדברים על שמחה סינטתית. אהבה סינטתית? הולכת בדרכים עוקפות והכל קצת חסר היגיון.

הכל הגיוני ומסודר בשורות. שורה ועוד שורה ועוד שורה ורתיעה.

חוזרים אחורה והולכים קדימה, ויש שם מספרים וסרטים אדומים שתולים על הקולר.

מחכה ומחכה לשינוי אבל אותיות מחליפות צבעים וקולות שותקים ואני פה. אתם שם. והם?

He used to place a little pendant on his lapel. It was black and shaped like a perfect little circle. And if you looked close enough, until your eyes would sting and water up with salty tears of strained emotion, then maybe you could see the future. Maybe not, though, because no one ever bothered asking. On the rainiest days of mid-December he would walk in swerves and swirls of restrained acquaintance, keeping her at an arm’s length, dreaming of bubble-kisses and one too many tequilas ago. Perhaps it will all change, but the lapel never turned white like God promised. And the omnipresent, generalized idea of happiness faded into the background of processed words and metabolized symptoms of fairytales.

THE END.