אתמול היה יום מוזר. אבל מוזר-טוב.
אמרתי לו הכל. טוב, אולי לא הכל, אבל את הדברים החשובים. שכחתי כמה אני אוהבת לדבר איתו,
כמה אנחנו סתם יכולים לשבת ולצחוק, אפילו שזה היה כל כך מוזר ומביך.
גררתי אותו החוצה בשיעור החופשי שלנו, ואחרי חצי שעה של "uummmmmmm..." [ולא, לצערי אני לא מגזימה], איכשהו הצלחתי להעביר את המסר בלי להגיד את המילים. כי בכל זאת אני זו אני, ואני לא ממש יכולה להגיד דברים כאלה. לא יכולה להגיד את הדברים החשובים.
התגובה שלו הייתה צפויה כמובן: הלם קרב קל ובלבול.
ואז דיברנו קצת; אמרתי לו שאני מרגישה חרא שאני צריכה לעשות את זה, שאני צבועה כי זה בדיוק מה ששנאתי באנה. אמרתי לו שאנחנו מסיימים ללמוד עוד ארבעה חודשים, ושלא, לא יכולתי לשבת ולשתוק על הזמן הזה. לא יכולתי לחכות שכולם יעזבו ואז לחשוב מה היה קורה אם הייתי אומרת לו בזמן. אמרתי לו שאני יודעת שזה אנוכי ושאני מקווה שהוא לא ישנא אותי לנצח נצחים.
הוא אמר שאני חשובה לו, שאני אחד החברים הקרובים שלו.
אז אמרתי לו לא לשקר, והוא שתק קצת.
אמרתי לו שאני שונאת איך שאנה נמרחת עליו. הוא ענה שגם הוא. "אז למה אתה לא אומר לה? או מתרחק?"
"אני לא רוצה את הדרמה". "ולחברה שלך לא איכפת?"
אמרתי לו שזה פגע בי שהם כל הזמן היו אחד עם השני כשעוד היינו ביחד, ועוד אחרי כל מה שהיא עשתה. אמרתי לו שיגיד לחברה שלו עליי, כי אני הייתי רוצה לדעת אם המצב היה הפוך. וגם אמרתי לו שלא יגיד לאף אחד בביצפר. הוא הסכים איתי כמובן, כי שנינו שונאים את הרכילות והדרמה.
שנינו תהינו לאן אנחנו ממשיכים מכאן.
הוא אמר שהוא אוהב את חברה שלו; זה לא כאב כמו שציפיתי.
אמרתי לו שאני יודעת שאין סיכוי בינינו יותר, ושזאת לא הייתה הכוונה שלי עכשיו. זה גם נכון.
אמרתי לו שפשוט התגעגעתי, שאנחנו בקושי מדברים.
וזה אולי הדבר שהכי רציתי להגיד, בסופו של דבר.
אמרתי לו שאני מצטערת והוא אמר שאין לי על מה להצטער.
ואז חזרנו למציאות ואני הרגשתי טוב והייתה קשת בענן באמצע שיעור גיאו'.
אני אקח את זה בתור סימן טוב.
ותם לו רשמית עידן סטיבן. הגיע הזמן להתחלה חדשה.
אז יצאנו חבורה של אנשים בערב [גם הוא היה שם]. בהתחלה היה מעפן כי כולם רצו, כמובן, ללכת למקומות שונים. יצא שהסתובבנו איזה שעה ברחבי העיר, בעוד אני עם חצאית מיני ועקבים. אנשים התחילו להתפזר, התיישבנו באיזה בר לשעתיים, ואחרי כמה וודקה רדבול ושוטים של טקילה החלטנו ללכת לרקוד.
היה בהחלט לילה שתוי ומשעשע. נשארנו בחוץ עד שלוש וחצי. והייתי צריכה את זה, להרגיש טוב שוב.
להרגיש יפה שוב.
אמה באה לישון אצלי, וקמנו באחת-עשרה וחצי. אז אני עייפה, עם תופעות לוואי של אלכוהול.
לא משהו רציני, הרגיל: כאב ראש קל ועיניים נפוחות.
אז אני אלך להתקלח ולשתות הרבה קפה.
עוד פחות משבועיים עד החופש.
ולמרות שהמזג-אוויר פאקינג מגעיל, יש לי מצב רוח רגוע ושקט.
הכל שקט.
[אמא בארץ ואבא בציריך].
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Ms. Madeleine