אחת-עשרה ורבע בלילה, והבית ריק. סיגריות נגמרו אחת אחת, מסתכלת על קירות ודברים שנעלמו.

לילות עמומים.

יוצאת לקנות סיגריות. גשם נופל מהשמיים והבית ריק ממטריות. מעיל גדול עוטף, שיער פזור ומבולגן, ואני הולכת.

מוזיקה מצלצלת באוזניים, רגליים נעות מהר, ואז לאט, ואז מהר, ואני כבר רצה.

הגשם מתחזק ומתנגש לי עם העיניים. הכל מתעצם ועיניים נעצמות, רצה בחשכה. ריק של דלק.

יוצאת מהחום של תחנת דלק שכוחת אל, והולכת לאט-לאט הביתה. גשם כבר יותר מתוק, חלש-חלש.

לב דופק.

שנתיים וחצי ומי היה מאמין.

עשן וריח וניל מתמזגים.

ואני.

קמה בשתיים וחצי. שמש ורוח מבשרים את בואם דרך החריצים של החלון.

חלומות עברו ורחובות נשטפו. אני לא יכולה להתרכז.

אני כל כך צריכה משהו שונה, משהו חדש.

מקלחת. אבל זו לא אותה הרגשה.

יותר מדי מאוחר כבר, הכל שקוע. מחכה שהזמן יעבור.