היא מחזיקה את הדובי קרוב קרוב לחזה, כדי שירגיש איך שהלב שלה נחלש לאט לאט, והשמיים מתבהרים, מים מפסיקים לדלוף מהשמיים.

אין לה שם רומנטי כמו שתמיד חלמה שיהיה לה, אבל אבא שלה החזיק אותה קרוב לעננים כדי שתוכל ללמוד לעוף כמו הציפורים והפרפרים. אף פעם לא סיפרו לה שיש גם עטלפים שחורים, שרואים רק מה שהם שומעים, והפרספקטיבה שלהם לא חיה על מציאות סלקטיבית שנכתבת על ידי אנשי רוח ויפי נפש. היא תמיד רצתה שיקראו לה ויולט, אבל אחרי שעזבה את הבית בגיל 19 וחשבה אולי לשנות את שמה, היא החליטה שהיו לה די והותר משברי זהות. לקח לה זמן ללמוד שחוסר ניסיון הוא רק עניין של זמן, ושסבלנות היא לא תכונה מולדת אלא נרכשת.

ואמא שלה עדיין נוהגת לקרוא לה אנה. "אנה," היא אומרת, "את זוכרת את מלחמת ויאטנם?".

אבל היא לא זוכרת כי היא עוד לא נולדה. עשור אחרי שמלחמה נגמרה, יצאה לעולם התינוקת האדומה והצורחת מאיזור פורה בבטנה של אמה. "אנה, את זוכרת את פרנקי?".

זרע פגש ביצית, וארבעים ושמונה כרומוזומים אחר כך ומספר רגעים עד התסגלות אור הפלורוסנט הצורח אל העיניים שלה, הושטה זרוע ארוכה אל אצבעות דקיקות. "אבא הלך לקנות סיגריות" אמה מספרת כל פעם, "אז הוא לא ראה אותך."

והיא מוצאת מגוון משמעויות שונות למשפט הזה, כי את הכל אפשר לפרש בדרך קצת פחות אירונית. "אנה, המלחמה הרגה את אבא." אבל אבא עוד חי. יש לו משפחה אחרת, עם ילדים אחרים. אבל הוא חי. וזה מה שחשוב, לא? לנשום, לנשוף. והאוויר נכנס לריאות, הצלעות נפתחות ונסגרות. זה מה שחשוב, נכון?

פעם ג'וני אמר לה שתרופות רק גורמות מחלות. אח"כ הוא התמכר להרואין ומת.

יום אחד ג'וני נכנס למכולת איזורית קטנה כדי לקנות חבילה של צ'יטוס ובירה. והוא יצא משם על אלונקה, מכוסה בדם שלו ושל ילדה בת ארבע. דקירה זה עסק רציני, והרולד נכנס לכלא. היו חסרים לו עשרים דולר.

אז ג'וני מת, ואני לקחתי את ההרואין מהדירה שלו. היא לא הסכימה יותר להיכנס לחדר הקטן והמצחין שלו, אז הייתי צריכה לסדר ולנקות, להחזיר את כל הספרים הישנים לדירתה של אמו. "הוא כבר מת?" מאמא ג'וס אמרה, "הוא חי שנתיים יותר ממה שהוא היה צריך." ואני השארתי את הספרים אצלה, במקרה שתרצה לקרוא את אוליבר טוויסט ותמונתו של דורייאן גריי, והלכתי בלי להשאיר עקבות. בדרך ויולט עצרה אותי וביקשה שאני אסיע אותה לתחנת אוטובוס.

"אני לוקחת גרייהאונד לניו-אורלינס. אני אפזר את ג'וני בדרך, על כביש 61, ואתקדם לכיוון קליפורניה. לואיזיאנה כבר לא מה שהייתה." וראיתי שהיא מחזיקה כד קטן בצבע כחול עמוק על הברכיים. פס זהב דקיק הוביל אותי במעגלים סביב משכנו החדש של ג'וני, כד קטן בצבע כחול עמוק.

ואף פעם לא ידעתי מה שמה האמיתי.