דיו כחול-כחול, כמו הכחול הזה של השמיים קצת אחרי שהשמש שוקעת ופתאום כוכב אחד יוצא מבין העננים.

מספר ועוד מספר ועוד מספר.

ימים עמוסים בצורה חיובית, כאלה שמראים לי שאני יכולה גם לעמוד בלוחות זמנים.

לא יודעת. כשכל המורים אמרו לי שברגע שיב' יגיע אני אתפוס את עצמי בידיים, לא האמנתי.

חשבתי שהם מגזימים. ואז זה מגיע, הרגע הזה שאתה מושיב את עצמך מול הרים של דפים וספרים,

מול כל הדברים שדחית במשך שבועות וחודשים, ואתה כותב עד שהאצבעות שלך נושרות.

וישנים שלוש שעות בלילה במשך קצת יותר מדי זמן, אבל אפילו את העייפות הזאת אני אוהבת.

ואני הולכת לישון למיטה עם חיוך, בידיעה שסיימתי עוד כמה דברים, ושתיכף הלחץ יתחלף

בהרגשה טוטאלית של חופש ופספוס.

אבל פספוס מהסוג הטוב, זה שמראה לי שעברו שלוש שנים ושאני עוד נושמת.

פספוס כזה שאומר שבעצם היה נחמד.