אני מנסה כל כך לכתוב משהו נורמלי. כל דבר שיוריד ממני את המועקה הזאת.

חודשיים וחצי.

ארבעה חודשים.

שישה חודשים.

שנה.

אני לא מצליחה לכתוב. לא כי אני מתביישת, או כי אני לא רוצה שאנשים שקוראים פה ידעו. וזה גם לא שקורה משהו במיוחד מעניין.

אני פשוט לא מסוגלת יותר לכתוב. הכל נעלם, הכל נראה לא רלוונטי ולא חשוב. ואולי אני פשוט פוחדת שאם אני אכתוב את האמת, פשוט אתן לאצבעות להקליד את כל מה שאני לא באמת מסוגלת לחשוב או להגיד בקול רם, אז זה יהפף לאמיתי. ההרגשה הזאת שכל כך לא מוגדרת, משהו אבסטרקטי ואמביוולנטי. וזה מה שגורם לי לשבת כל יום על הגדר ליד העלייה שיורדת לכיוון ביצפר. ומשך כמה דקות אני סופגת את כל מה שעברתי ביותר משנתיים וחצי פה.

והכל מרגיש לא אמיתי.

ואני שונאת כל כך הרבה מאנשים פה. את זה שהם אובר פוליטיקלי-קורקט, את זה שהכל מעליב אותם, והכל הם לוקחים בתור ביקורת על החיים שלהם, את זה שאף אחד לא באמת חבר של אף אחד, את זה שכל דבר איטי ולא זורם ומפגר.

ונמאס לי. אבל פתאום, כשאני חושבת על זה שנשארו רק עוד חודשיים וחצי, אני לא בטוחה אם לצחוק או לבכות.

אני רוצה לחזור אחורה ולהתחיל מהתחלה. אני רוצה לחזור אחורה ולהיוולד מחדש, לא לחזור על אותן טעויות. 

אני רוצה לישון.