We grow older and older but time seems to go back in a continuous line with woven dreams, spread across a sheet of paper painted purple and hazel-green, but it twirls and whirls lavishly, with ostentatious grins smeered across anonymous faces, sneering at all that was left behind. But the sheet of paper is blank, and the clock leans against an old night-stand, ticking and ticking in admirable candour and slight irony, because I stop breathing and the sun suddenly reappears from the mist of broken clouds.

לאן נעלמות החברויות האלה שאתה יודע, פשוט יודע שהן ישארו לנצח גם בדממה מוחלטת? האוייר ריק והעיניים צורבות, יד שמוטה בצד הגוף במין אכזבה סמויה, כי המילים נעדרות וכל מה שנותר זה עדות מוסתרת למה שפעם היה. אבל גם זה לא לגמרי נכון. כי מה עושים כשכל צד אומר משהו נוגד, ושניהם בוכים לאט לאט? מה עושים?

חמישה חודשים היה נראה כמו כל כך הרבה זמן לפני שנה, ועכשיו פתאום החוסר וודאות מבעיר את עורי, ואני לא מצליחה לדבר כי השפה השניה חודרת לי לראש בין כל החיבורים והשיחות הריקות. כמו האוויר. לנשום-לשאוף. מה עושים כשהגעגוע חודר לכל עצם, לכל וריד, לכל תא? גם הדברים הקטנים והנוראיים נראים לי עכשיו אופטליים, כמו הלחץ והחדשות והשרב הזה שעושה שמיים כתומים מחול ואבק, וכשנושמים הכל מרגיש כבד.

מה עושים כשנקרעים בין הדחף לברוח והדחף להישאר? העיניים נעצמות לי, והמחשבות שלי נקטעות כשאני חושבת על מלחמות ועל הרוגים, על איידס, על תכנית לימודים משובשת, רחובות ריקים, שמיים קודרים, ברד שמעיר אותי באמצע הלילה, חלומות שאני לא זוכרת, אנשים שאני אוהבת, אני אנשים שאליהם אני מתגעגעת, צבא, דדליינים, פרום, פלאפונים שמקפיצים אותי עם צלצולים שכבר מזמן הייתי צריכה להחליף, אסאמאסים שאני לא רוצה למחוק, הרצון הזה להכנס למיטה, בין הפוך והפנדה הקטן שלי, בין עולמות ואיחולים של שנה טובה, ופשוט לישון.

מה עושים כשהציפיות יותר מדי גבוהות? מעצמי, מכולם. ממנו.

מה עושים שכל כך רוצים לשאול שאלה, לשאול מה האמת, לדעת אחת ולתמיד מה היה אז, אבל אי אפשר?

כי אני לא יכולה לחיות עם הספק הזה, למרות שכבר עברה שנה, למרות שזה כבר לא רגשות או אהבה, סתם כי אני צריכה לדעת. מה קרה בחמישה חודשים האלה? מה באמת קרה?

הכל מעלה אבק ואני פשוט רוצה שהכל יהיה נקי. שהכל יהיה טרי וחדש ולא מעלה עובש בפינות חשוכות, איפה שקורי עכביש חודרים לתוך ערפל וקבלות מתחבאות מתחת לקופסות שמכילות את הזכרונות שלי מהחמש שנים האחרונות. שהכל יהיה מאורגן בשורות ושורות. סימטריה. אבל פאק, מי רוצה קווים ישרים? אני רוצה סיבובים והרפתקאות. ופה הכל שומם. פה הכל עומד.

הכל מרגיז אותי. הכל גורם לי לבכות. הכל מכניס אותי למצב מהורהר, עמוק בתוך מחשבות ועיניים שחורות ושיער ארוך. ושמיכות פוך ודובי פנדה, צבעים וסרטים, אור פלורוסנט מהדהד על הקירות, הכל זז ימינה ושמאלה ולצדדים אסימטריים. אבל הכל בסדר, פלוס-מינוס. הכל בסדר. בסדר. בסדר. בסדר.

אני רוצה להציל את העולם. וסרט אדום מודבק ללוח שנה, עשרה סנט לתרומה, שקית קניות עם כיתובים כאלה ואחרים, הכל עם מטרה אחת. ואני, אני רוצה להציל את העולם.

או לפחות להציל את עצמי. אני לא אהיה זאת שנכנעת, זאת שמוותרת ובשקט נכנסת לתוך הקונכיה הזאת. אני לא אבנה חומות מגן, ואני אוותר על כל המטאפורות שאף אחד לא מבין חוץ ממני. אני בכל זאת הבת של אבא שלי, עם המטאפורות האלה. פאק. ואני מחבקת אותו חזק, את אבא, ואני מבינה שהמעבר לפה נתן לי יותר ממה שהבנתי. הוא נתן לי את אמא ואבא. הם רגועים, הם שמחים. והוא מלטף לי את הישער ומנשק אותי על המצח, ואני מחבקת חזק חזק, כי הוא אבא שלי וכי המעבר לפה נתן לי אותו. קיבלתי משהו שאחיות שלי לא קיבלו.

בארץ הכל התנהל במין היסטריה תמידית. ופה הכל רגוע. אולי רגוע מדי, אבל מצד שני אני קיבלתי אותם. אני כל כך אוהבת אותם, הם עושים הכל בשבילי. ואני התינוקת של הבית. אני מפונקת ומתפנקת, והם מתלוננים וצוחקים, על זה שלא השתניתי מגיל שנתיים, על זה שאני באה ומתיישבת על אבא. ואז אני נזכרת הרגע הזה לפני שתים-עשרה+ שנים, שאמא ישבה על סבא, ואני התיישבתי על אמא, והרגע הזה טמוע לי בזיכרון כל כך עמוק. ואז סבא נתן לי בזוקה.

ואז סבא נעלם. היא הייתה הנסיכה שלו. היא הייתה הנחמה שלו. ואז הוא נעלם ואני יודעת שחלק ממנה נשבר, ולא ידעתי את זה באותו רגע כי הייתי בת שמונה ואף פעם לא ראיתי אותה בוכה, אבל עכשיו כשמדברים עליו אני רואה את העיניים שלה ואיך הן מקבלות גוון אחר לחלוטין. והכל מפחיד אותי. אז אני מחבקת את אבא והוא מלטף לי את השיער ומחייך לאמא חיוך כזה חצי גאה וחצי... חצי מבין שהתינוקת שלו בת 17 ותיכף הולכת לגור לבד.

ואני עוברת מנושא לנושא בלי הפסקה כי אני לא מצליחה לכתוב. הכל ברצף, הכל קשור והכל מחובר בנקודות תורפה ורצונות לעזוב ולהישאר. הכל חשוב והכל אמביוולנטי, הכל איבד פרופורציות.

אז מה עושים כשאין פרספקטיבה? כשהכל נראה גדול וקטן באותו זמן?

מה עושים?