כמה זמן עבר?
ואיך זה מוזר שעוברים חודשים שאני לא כותבת, לא כמו שכתבתי אז ומילאתי מחברות שלמות במחשבות אקראיות, גמרתי את הזיכרון של המחשב עם קבצי וורד שחוזרים חמש שנים אחורה, ואני לא שמה לב בכלל. אני מרגישה כאילו אני מאבדת מעצמי. אני נהנית, אולי לא כמו שקיוויתי וציפיתי, אבל אני נהנית, אבל בכל זאת אני מרגישה שחלקים בי נעלמים לאט לאט לתוך הערפל הזה של חורף מאוחר.
התחיל חופש בזמן טוב. הייתי כל כך עייפה, התהלכתי ישנה עם משקפי שמש למרות שעננים ממלאים את השמיים עד התהום הזה בקצה הבניינים והעיניים עדיין צרבו לי מהשמיים הבוהקים והקור הזה שהשתלט על הכל, ומחוסר שינה ויותר מדי כוסות קפה. ויש כבר כל כך הרגשה של סוף שנה. כשכולם מבריזים ויושבים בספריה ומנסים ללמוד אבל כל כך קשה ללמוד כשאנחנו יודעים שנשארו שלושה שבועות של ביצפר. ואז שבועיים חופשת למידה. ואז שלושה שבועות של תקופת מבחנים, רק שבוע-שבועיים לאלה שסיימו מת' או צרפתית שנה שעברה, ואז זהו. חוזרים אחרי החופש וכבר אפריל.
זאת תקופה כל כך לחוצה והכל אמביוולנטי ומוזר ומרתיע.
שלוליות של גשם ושלג שנמס משקפות את הזמן שעובר והגוונים האפרוריים שמסתובבים סביב כל ההווה.
ואני צוחקת מדי פעם.
ציטוטים ישנים ולילות לגמרי חסרי שינה, דיברים מוארכים על אתיקה ומשמעות של מילים שלעולם לא באמת נכתבו.
תותים על טעם לוואי, תאריכים ומספרים, לוחות שנה שלאט לאט מתמלאים באיקסים ומילים בשוליים, עוד 24 שעות וקצת.
מסכים, ריגושים, ימים מוצפים בכל מה שפעם קרה, בכל מה שאני רוצה שיקרה.
תעודות ומסמכים, איכשהו הכל תמיד מסתדר והציפיות עולות מדרגות עם מטאפורות ודימויים שלעולם ישראו בנאליים.
ותמיד הכל חוזר למכתבים ישנים ורגשות שנשארו בחשכה, לעולם לא להגיד את האמת בכל רם וגם לא להכחיש.
להיסחף ברוחות ובגשמים המסתוריים.
בלאדות ומנורות שמאירות רק בקושי.
מה אני רוצה?
מה אני רוצה?
כרתים. ספרד. ישראל. ואז מי יודע מה יקרה. אלוהים גדול והמחשבה מתעצמת, רגשות מתהפכים, רצונות מתלפפים סביב חוטים שנפרמו.
אני אוהבת את התקופה הזאת. אבל הפחד הזה מכרסם אותי מבפנים, זורם בין הורידים והעורקים, אל תוך המוח והלב והחוזק שהיה לי פעם, ונספק בתוך הגוף ואומר לי שאולי אני אצליח. אבל אולי לא. ואולי פתאום הציונים יחסמו אותי.
רק עוד קצת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Ms. Madeleine