ימים כאלה לא מסודרים. קצת כמו שאני אוהבת, קצת כמו שתמיד הופך אותי למפלצת של חדרים מבולגנים ובגדים מפוזרים ונשנושים של לפנות בוקר.

ימים כאלה של מעט מדי שעות שינה ויותר מדי שיחות דמיוניות. יותר מדי רשימות ופחות מדי מוטיבציה.

נמאס מהקור הזה. ואני לא מצליחה להפסיק לחשוב על החופש הזה שכבר כל כך קרוב שאני יכולה לראות אותו בכל תפארתו, את הים והחום והאלכוהול והדממה הזאת באמצע כל הרעש. את החברים לטוב ולרע, את החוסר דאגות המוחלט הזה, ערימות הספרים שמונחים על המדף רק מחכים ליום שיהיה לי זמן וכוח לקרוא משהו שלא קשור לקרושצ'ב או מערכת העיכול או תזוזה טקטונית או פאקינג פעלים בצרפתית... ואני כל כך רוצה לקרוא רק בשביל לקרוא, כי אני כל כך אוהבת לפתוח ספר ולקרוא אותו מהתחלה ועד סוף בלי הפרעות, כמו שהיה בקיץ האחרון עם אוליבר טוויסט והארי פוטר וגטסבי הגדול והדבלינרס.

פשוט להכנס לעולמות האלה שמלאים בכל מה שהזוי ומושלם ומטורף.

ומתישהו תמונות נהיו המילים. הצבעים נהיו כל מה שאי פעם אוכל להרגיש.

ואולי זה נתון ליותר מדי אינטרפרטציות, אבל בעצם למי איכפת?

ולאחרונה...

יש סימנים ראשונים של אביב למרות השלג והמעילים שמגיעים עד הרצפה. ולמרות השוקו החם.

and now all we have to do is wait