האם אנחנו מציבים לעצמינו מטרות נעלות מדי? אני יותר מדי חושבת על העתיד, זה ברור, אבל השאלה היא האם אני בונה תסריט לא מציאותי שבסופו של דבר בטוח יאכזב אותי? האם אני מחברת לעצמי סצינות בראש רק כדי לדעת שיש לי רשת בטחון, משהו ליפול עליו במקרה הצורך? האם אני מצפה לגרוע ביותר ולטוב ביותר באותו זמן?
מתי ואיפה הגבול הזה נמתח, זה שנמצא בין מה שאנחנו מקווים ומאחלים לו, ומה שאנחנו באמת יכולים לעשות בנידון? לאן נעלם הזמן הזה שבין שיקעה וזריחה? הזמן השחור הזה שאני כל כך אוהבת.
מה אני רוצה מהזמן הזה פה?
כי הימים עוברים מהר מדי, לאט מדי, ובלי תוכן משמעותי. שבוע וחצי והכל נגמר. אין יותר את השגרה הזאת. במקום זה יש מבחנים מונחים על לוח שנה, חודש מאי, על תאריכים ספוראדים אבל ידועים מראש, והגורל נחתם. ושבועיים של חצי חופש חצי לחץ בלתי ידוע מונח על הכביש מלפניי. השמש שוקעת והשמיים התבהרו מיום של שלג שנמס על האדמה ושיער שעף ברוח. מה אני עושה עכשיו? מה אני עושה עוד שנה?
יש בזה משהו משחרר, בלא לדעת מה יקרה עוד שבועיים, עוד חודשיים, עוד שנה. אבל מצד שני החוסר וודאות הזה... והעשן. נעלם בין חלקיקים ורוח קרה-קרה ומזג אוויר שמשתנה מיום ליום. כמו הכל עכשיו. ואני יושבת עם סטיבן על הכורסאות הכחלות סבמסדרון, בין כל הדלתות האלה של השלוש שנים האחרונות, ושואלת קצת מה קרה איתה, מה קרה איתנו, מה קורה עם בן.
"זה תפס אותי מהר" הוא אומר ומגחך ממבוכה.
"לא נפגעתי" אני משקרת שקר לבן, "התאכזבתי ממך, כן, אבל לא ממש נפגעתי". ואולי זה לא לגמרי שקר, אחרי הכל לא באמת רציתי אותו. פשוט לא רציתי שהוא יהיה דווקא איתה. זאת שייצגה את כל החוסר ביטחון שלי בתקופה ההיא. ומרגיש כאילו עבר כל כך הרבה זמן, אבל זה היה רק לפני שנה. שנה בדיוק, כשחושבים על זה. בזמן הזה שנה שעברה הייתי בארץ אחרי פרידה ממנו. השארתי אותו מרחף בין כן ולא. ואח"כ הם אמרו לי שבימים שהייתי חולה אחרי החופש הוא היה כל כך מדוכא, והביא שישיית פחיות צ'רי קולה לביצפר כל יום, והיה עייף עם שחור מתחת לעיניים. ועכשיו הוא שמח, ולמרות הכל, אני שמחה בשבילו. באמת שכן. אפילו בשבילה אני שמחה, וזה דרש ממני הרבה, להגיע לשלב הזה.
ותמיד כשהישער שלי חלק אני חושבת קצת אחרת, ונראית לגמרי שונה.
"תלמדי כבר לקבל מחמאה" היא אומרת ואני שוכחת שבכל זאת יש צדדים בי שהיא מכירה טוב יותר משאר האנשים שם.
ואני חיה על תקציבים עכשיו, תקציבים ומדידות. מבחנים, מעבדות, רגישויות, כספים. סופרת לאט לאט והתוכן של הכל נראה קצת מעורפל.
קשה לי לתפוס כמה זה יהיה חשוב בעתיד. אולי זה יהיה חשוב בעתיד. קהש לי ללמוד עכשיו כי אני עדיין לא מרגישה את ההשלכות של מה שאני עושה עכשיו. קשה לי לקחת דברים ספרספקטיבה מסויימת כי אני עומדת בין לבין. לא ימין ולא שמאל. אני נמצאת ברווח הזה שבין הדלת למשקוף, זה שנוצא מיותר מדי טריקות דלת קריזיונריות. והולכת על עקבים בקצה של כביש מהיר, עוברת את המעקה ורצה, מנסה לא להידרס בדרך. וזה קצת מטאפורה, למרות שלא ממש כי זה רק היה ביום שישי שעבר שזאת הייתה המציאות. אחרי כמה שוטים של משקאות אלכוהולים כאלה ואחרים, מנסים להגיע חזרה הביתה, והולכים בצד של כביש מהיר, בין האורות לשיפוצים בצד הכביש, האבנים והחול ואנחנו. קצת שיכורים, קצת חופשיים, רוקדים למוזיקה גרועה שבוקעת מהפלאפון.
אז מה אני רוצה? אותו? לא, לא הוא. ההוא האחר. ההוא שתמיד נשאר בגדר קראש שלעולם יהיה קיים. משהו לא ממש מציאותי. ודיברנו קצת, אני פולטת דבר כזה או אחר, כיאה לטיפשה בת 17 עם קראש מתמשך. מהקראשים האלה שספק קיימים ספק סתם רצון לא להיות לבד.
ואני נוסעת עם אמא חזרה מהתערוכת אמנות של כולם. והשמיים בהירים וקר בחוץ, אבל בפנים אני עם מעיל וחימום ואמא נוהגת ואנחנו חוזרים הביתה. אבל זה לא באמת הבית, כמובן. מי יודע לאן אני אחזור.
יש עוד זמן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Ms. Madeleine