אני לא עייפה. 3 וחצי לפנות בוקר, אני צריכה לקום עוד פחות מארבע שעות, ואני פשוט לא רוצה להזדחל את תוך הפוך. קר ואני עייפה, אבל איכשהו פשוט קשה לי להביא את עצמי ללכת לישון. אולי זה כי לא עשיתי את העבודה שהייתי אמורה למחר, ואולי זה כי הקפאין עוד זורם לי בין העורקים, אבל בעיקר נראה לי שזה בגלל שביוםאבל חמישי אני רשמית גומרת תיכון. זה היום האחרון בו בקושי אקום מהמיטה בשבע בבוקר, ואזחל לכיוון הביצפר, ואעלה מדרגות ואכנס לכיתות ואשב בשיעור ואנסה לרשום משהו מועיל.
זה השבוע האחרון. ואיך אפשר ללכת לישון כשאני יודעת ששתים-עשרה שנות לימוד מסתכמות בשבוע הבודד הזה ובבחינות שיגיעו מהר-מהר אח"כ?
איך אני יכולה לעצום עיניים בלי לחשוב על זה שאני חייבת לגרום לשבוע הזה להיות משמעותי?
אני סנטימנטלית. אבל זה כל כך סיום של תקופה. מאז שאני זוכרת את עצמי קמתי בבוקר לקראת משהו מאוד ספציפי, לקראת מסגרת ברורה. וראיתי את אותם אנשים כל יום בין אם אהבתי אותם או לא. ועכשיו, עד כרתים, מי יודע אם בכלל אראה את האנשים האלה? ואחרי כרתים?
זו הרגשה כל כך מוזרה. שונה מהארץ. ידעתי שאני אחזור. היה לי לאן לחזור, וזה היה בסיס. זה היה הביטחון שלי. ומה עכשיו?
נעלמים?
ואחרי שנה, אולי שנתיים של שמירה על קשר שמתרופף מיום ליום, אז מה? אימייל פעם בשנתיים על מאורע חשוב?
אני כבר רואה את זה. "התקבלתי להארווארד לתואר שני", "אני עוברת לשנחאי", "אני מתחתנת" וכ'ו.
הכל מפוזר. וזה רק מעלה את השאלה, ה-שאלה שכולם פוחדים ממנה כשניצבים מול היועצת או בראיון של אוניברסיטה: "איפה את רואה את עצמך בעוד חמש שנים?".
צילמו אותנו לפני שבועיים לספר מחזור עם הכובע המרובע והגלימה ועל האקסטרוונגזות של בתי ספר פרטיים.
אני-ג'יין.
אני-אנה-ג'י-ג'יין.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Ms. Madeleine