כואב לי כל הגוף. כל שריר ועצם ותא בגוף. מאחורי העיניים, ב-blind spot, בעורף.

מגרדת את האף, משפשפת את הפנים. אין-זמן, אין-זמן.

מיגרנות.

ארבעה שבועות, הא?

ארבעה שבועות.

"אמרתי לך."

אני צריכה להפסיק לחשוב. אבל זה חוזר על עצמו.

"ידעתי. אמרתי לך."

איך מכניסים שנתיים לתוך שבוע? ואף אחד לא עונה. אף אחד לא מדבר.

נהיה יפה בחוץ. אבל זה רק מגביר את הרגשות אשם.

שיפסיקו לצרוח. והשקט הזה. קשה לי להחליט מה יותר גרוע.

אין כבר את מי להאשים

אבל הכל רץ לי בראש. מילים. עומס.

אני פשוט עייפה. כל כך, כל כך עייפה.

(ואני לא יכולה להפסיק לחשוב על זה- עוד שנה עברה, עוד שנה שאני מפסידה את פסח, יום העצמאות, ל"ג בעומר, ימי הולדת. אפילו הימים העצובים. יום הזיכרון, יום השואה, האזכרה של סבא. הכל קצת איבד משמעות. עוד שנה עברה, עוד שנה אני פה, עוד שנה.  ואני לא יכולה להפסיק לחשוב מה היה אילו.)

.Being aware of your crap, and over-coming your crap, are two very different things

המנטרה החדשה שלי.