"And ever so calmly she defenestrates all worries of former lives and monochrome vision, nonchalantly makes the history of the world vanish as if in the blink of an eye"

אין ימים ריקים, ולו המונוטוני ביותר מלא בגוונים וטונים של סדר אחר.

אתמול יצאתי להפסקה מהעבודה, וישבתי על המדרכה בפינת הרחוב, ובעודי מעשנת סיגריה בחשאיות התחלתי לחשוב. זה היה רגע חשוב, כי פתאום קלטתי כמה זמן עבר מאז פשוט ישבתי, בלי שום תעסוקה, טלפון, סידור.. הרעש של המכוניות והאנשים התמזג עם הרעש של המנגינה והמילים והעשן, והחום הרגוע של יוני באירופה חדר מבעד לגופיה שלבשתי, ונזכרתי בהרגשה הרומנטית של רומא. לרגע חלפה לי תהיה בראש, ורדודה ובנאלית ככל שתהיה, היא העסיקה אותי. אם היו שואלים אותי אם אני מעדיפה להיות מבריקה במיוחד, או יפייפיה במיוחד, באיזה הייתי בוחרת? אם הייתי יודעת שאוכל לנצח להיות סמל של פילוסופיה הגיון והצלחה, או שלמות, חן ותשוקה... לרגע הרגשתי רדודה עם השארית של המסקנה שאולי הייתי בוחרת ביופי. ההסבר ברור ומובן מאליו, בשבילי לפחות. המשפט הראשון שעלה לי לראש היה "IGNORANCE IS BLISS" ואנשים טיפשים לא מודעים לכך שהם טיפשים בין כה וכה.

אבל יופי זה דבר כל כך חולף, וכשאהיה בת 80 עם שיער דליל ומדובלל, עיניים שכבר איבדו מהאור ושפתיים שקמוצות פנימה, האם אעדיף להזכר בימים בהם הייתי יפה, או להיות מסוגלת להעסיק את עצמי עם כלום מלבד מחשבות? וזה הוביל אותי חזרה לאותה נקודה ראשונית: בעולם של היום, עם כל כך הרבה מקורות בידור, כל כך הרבה אורות וצבעים ואנשים ורעש, אין רגע קטן בו המחשבות יכולות לגאוש ולהתהולל, במקום שהמוח יקבל מיליון שוקים חשמליים בשניה בגלל האובר-קיל של כל מה שקורה סביבנו.

Beautiful people enjoy life in their unaware bubble of bliss, while those gifted with intelligence enjoy the beauty of sarcasm.

ואז עליתי חזרה למשרד ונפלתי לתוך בור המספרים בו שקעתי בימים האחרונים. שורות וטורים, דפים על גבי דפים של שורות של מספרים.

לאן הלך ההומור?

ככה זה כשכולם מדברים צרפתית ומביאים עוגה למשרד וצוחקים עם הצחוק הצרפתי שלהם, ושותים קפה נוראי ממכונה נוראית ויוצאים להפסקת סיגריה כל חצי שעה, ולא רק כי ההתמכרות דורשת. אני רק מצטערת שלא יצא לי לשמוע את הרכילות המשרדית.