עוד אחד ועוד אחד. "להתראות", הם אומרים, כולם, באותו קצב ואותה מנגינה מלנכולית. ואני מניחה זכרונות של שלוש שנים בקופסאת כובעים עגולה.

"My beautiful Mich, thank you for it all"

ואיפה אנחנו עכשיו? שומרות על דקורום רק כדי שאנשים אחרים לא יפגעו. רק כדי להעמיד פנים שפעם לא היינו נפשות תאומות לדקה תמימה, לרגע שנעלם כל כך מהר ועכשיו נראה שזה היה בגלגול קודם. והיא כבר שבועות בקליפורניה.

וכולם עולים על מטוס שפניו מועדות למקום כזה או אחר, זה לא באמת משנה כי אני עדיין פה, מחכה שכולם יעזבו, במקום הזה שבין העבר והעתיד. יושבת באוטובוס ומקשיבה לאותם שיר ישן שגם הן מקשיבות לו באותו רגע, ואפשר לחשוב שזה לא באמת קורה, שאנחנו נתראה שנה הבאה באותו אודיטוריום, מצחקקות ומתרגשות, ובכל זאת אני בוכה ומסתכלת מהחלון לתוך הנוף שמתחלף. רואה את הבית שלה, והיא בפתח הדלת, ועכשיו היא כבר באנגליה מתחילה חיים חדשים.

איך אני אמורה להיפרד ממנו? איך אני אמורה לחבק אותו בפעם האחרונה, זה שהיה החבר הכי טוב שלי במשך כל כך הרבה זמן. איך אני יכולה להסביר לו הכל, כי אני רוצה להסביר לו, שיבין מה קרה ולמה, ולו כדי להבין בעצמי איך הכל התפורר. ואני חושבת שתמיד אוהב אותו קצת, כי הוא כל כך הרבה דברים ראשונים שלי.

אני רוצה שינוי דרסטי. לגלח את הראש ולעבור למנזר. לשבת בשקט של העולם, במערה על הר גבוה, להקשיב לכלום. להריח כלום חוץ מאת עצמי, ואת האבנים שמתפוררות עם הגשם. לא רוצה שוב אנשים זמניים, עם שעון מתקתק ודדליין שכבר נקבע.

ואני עפה בין שורות עננים, בין היבשה והים של הירח, בין הבלדות והשירי ערש, בין חמש לשש בבוקר.

אמה אני ומליסה.

השלישיה התפרקה.