אני מנסה כל כך לכתוב משהו נורמלי. כל דבר שיוריד ממני את המועקה הזאת.

חודשיים וחצי.

ארבעה חודשים.

שישה חודשים.

שנה.

אני לא מצליחה לכתוב. לא כי אני מתביישת, או כי אני לא רוצה שאנשים שקוראים פה ידעו. וזה גם לא שקורה משהו במיוחד מעניין.

אני פשוט לא מסוגלת יותר לכתוב. הכל נעלם, הכל נראה לא רלוונטי ולא חשוב. ואולי אני פשוט פוחדת שאם אני אכתוב את האמת, פשוט אתן לאצבעות להקליד את כל מה שאני לא באמת מסוגלת לחשוב או להגיד בקול רם, אז זה יהפף לאמיתי. ההרגשה הזאת שכל כך לא מוגדרת, משהו אבסטרקטי ואמביוולנטי. וזה מה שגורם לי לשבת כל יום על הגדר ליד העלייה שיורדת לכיוון ביצפר. ומשך כמה דקות אני סופגת את כל מה שעברתי ביותר משנתיים וחצי פה.

והכל מרגיש לא אמיתי.

ואני שונאת כל כך הרבה מאנשים פה. את זה שהם אובר פוליטיקלי-קורקט, את זה שהכל מעליב אותם, והכל הם לוקחים בתור ביקורת על החיים שלהם, את זה שאף אחד לא באמת חבר של אף אחד, את זה שכל דבר איטי ולא זורם ומפגר.

ונמאס לי. אבל פתאום, כשאני חושבת על זה שנשארו רק עוד חודשיים וחצי, אני לא בטוחה אם לצחוק או לבכות.

אני רוצה לחזור אחורה ולהתחיל מהתחלה. אני רוצה לחזור אחורה ולהיוולד מחדש, לא לחזור על אותן טעויות. 

אני רוצה לישון.

אין לי ממש כוח לכתוב. אבל אני מנסה להתחמק מעבודה בגיאו' אז...

מה היה לאחרונה?

המון עבודה.

בייביסיטר.

יציאות.

אלכוהול.

דייט.

מוזרויות.

צחוק.

עצבים.

חוסר שקט.

אבל בסוף שבוע מתחיל לי חופש.

מחר?

שיעור ראשון חופשי. עבודה בגיאו'. מבחן בביולוגיה. שיעור אחרון חופשי.

ובכללי השבוע?

יומולדת לג'יין. עבודה באנגלית. מעבדה בביו'.

אין לי כוח לכתוב.

דיו כחול-כחול, כמו הכחול הזה של השמיים קצת אחרי שהשמש שוקעת ופתאום כוכב אחד יוצא מבין העננים.

מספר ועוד מספר ועוד מספר.

ימים עמוסים בצורה חיובית, כאלה שמראים לי שאני יכולה גם לעמוד בלוחות זמנים.

לא יודעת. כשכל המורים אמרו לי שברגע שיב' יגיע אני אתפוס את עצמי בידיים, לא האמנתי.

חשבתי שהם מגזימים. ואז זה מגיע, הרגע הזה שאתה מושיב את עצמך מול הרים של דפים וספרים,

מול כל הדברים שדחית במשך שבועות וחודשים, ואתה כותב עד שהאצבעות שלך נושרות.

וישנים שלוש שעות בלילה במשך קצת יותר מדי זמן, אבל אפילו את העייפות הזאת אני אוהבת.

ואני הולכת לישון למיטה עם חיוך, בידיעה שסיימתי עוד כמה דברים, ושתיכף הלחץ יתחלף

בהרגשה טוטאלית של חופש ופספוס.

אבל פספוס מהסוג הטוב, זה שמראה לי שעברו שלוש שנים ושאני עוד נושמת.

פספוס כזה שאומר שבעצם היה נחמד.