יום כל כך רע. שיגמר כבר, שפאקינג יגמר כבר. כי שבוע כבר לא הייתי בביצפר, והתרגלתי לשגרת הבית והשינה, ולחזור לחרא הזה פשוט הורג אותי. אני לא יכולה לסבול את האנשים האלה כבר. צבועים ושקרנים וילדים קטנים. מה הם רוצים ממני?

מה הוא רוצה ממני? והיא? והוא? והיא והיא והיא?

הכל משתנה וכולם שומרים על איזשהו פאסון של גדולים, דקורום חברתי מפגר.

שתיגמר השנה הזאת ואני אוכל לחזור לחיים שלי אחרי שלוש שנים של אי שפיות. אחרי שלוש שנים יום טוב מלווה בשבוע רע. אני רוצה לחזור לאנשים האמיתיים, לאלה שאני אוהבת ולהפסיק להעמיד פנים כל בוקר. כל צהריים. 7 שעות ביום לפחות, 5 ימים בשבוע, עם אנשים שאני שונאת ואנשים שאני רוצה לשנוא.

אני פשוט רוצה לצרוח. לצרוח ולישון.

נכנסתי לאיזה מין שגרה מטורפת. כי הכל חוזר על עצמו, כל הפגיעות, כל הרגישות המיותרת, כל המילים והחוסר מילים וחיוכים אידיוטיים. איכשהו נתתי לכל מיני דברים לחמוק לי מבין הידיים. ואולי אני האידיוטית שאני חוזרת להרגלים ורגשות שעליהם כבר וויתרתי. אולי אני המטומטמת כי אני רוצה שהוא יתנהג אליי כמו שהוא התנהג לפני שבוע. מה קרה בשבוע הזה שלא הייתי? הכל השתנה והכל נשאר אותו דבר. ופאק, זה היה כולה שבוע. אחרי שנתיים שהוא מאוהב בי הוא כבר לא יכול להגיד שלום? וזה כמעט קנאה, כמה שזה נשמע פתטי. אני לא רוצה אותו, וזו בכלל לא הנקודה כי חשבתי שהוא ידיד שלי בכל מקרה, אבל הוא כמו כולם.

והשני. עם השני זו באמת קנאה כי חשבתי שהראש שלי מתפוצץ היום. ואז לקחתי 3 נורופנים בשעתיים ועדיין הרגשתי חרא.

אני פשוט רוצה לבכות. לבכות ולצרוח. שהשנה הזאת תעבור. איך 5 חודשים מרגישים כמו כל כך הרבה זמן.

אני לא יכולה יותר.

אני חייבת לזוז. כבר שלושה ימים שאני שוכבת במיטה.

“Johnny, this isn’t the last time”

The road stretches up front, the window-shields dirty with last year’s rain and memories. The empty highway elicits that notorious grin.

“I’m not an insomniac, I’m just occasionally sleep-deprived”

“We need to go”

“And I’m not an addict. I just like to relinquish control”

This isn’t a book; it’s a tranquilizer for the world’s greatest fuck-ups. Reading my old letters, the ones that I wrote when I still had something interesting to say.

כאב ראש, כאב גרון, משועבדת נואשות לטישו ונורופן. נשמע מוכר?

חורף מתחיל יותר מדי מוקדם פה. פותחת את החלון למצוא את השמיים אפורים-אפורים ורוח מעיפה את כל העצים מצד לצד.

ואני יושבת מכורבלת בפוך עם התה המזדיין שלי [אני שונאת תה] רואה סרטים שראיתי כבר 10 פעמים. זה היה יכול להיות אפילו נחמד אם לא הייתי מסריחה מזיעה אחרי שכל הלילה היה לי חום ופשוט אין לי כוח להתקלח. חוץ מזה, לא כיף להיות לבד בבית כשחולים.

מה שגם מחר אני חייבת להתייצב שוב בביצפר כי הפסדתי כבר כל כך הרבה שאני באמת תהיה לי עכשיו בעיה להשלים פערים. הנחמה היחידה שלי היא שיש לי סופ"ש ארוך כי אין ביום שישי ביצפר, ואז נשאר רק שבוע הבא עד החופש. תודה לאל.

אמא נסעה ואבא חזר. אני מרגישה כמו ילדה להורים גרושים [טופטפוטפו, כן?].

מחר מסיבת האלווין, אבל אני בספק אם אכבד את שכבות ט'-יב' עם נוכחותי כי אני פשוט רוצה לישון.

קיבלתי צו ראשון. ה1 לנובמבר, אבל אני לא יכולה להתייצב, כמובן. נדחה את זה כנראה ליולי או אוגוסט, תלוי מתי הביקור הבא שלי בארץ. אני בכל מקרה אתגייס יחסית מאוחר [בכל זאת ילידת דצמבר]. מה שמוזר הוא שאני מרגישה שלא יהיה לי מספיק זמן לעשות כל מה שאני רוצה לעשות בין סיום הלימודים והצבא. עד סוף יוני אני כמובן עמוסה עם המסיבות של סיום ביצפר. ארוחות, נאומים, והטיול כמובן. יולי או אוגוסט הביקור בארץ + טיול [נראה לאן, הא?]. ואז עבודה. חייבת להרוויח קצת. ואני צריכה להוציא רישיון. מי יודע. וכמה חודשים בצרפת אני מניחה. לשפר את הצרפתית, להתמיע את זה חזק שאני לא אצליח לשכוח את הכל מהר. בכל זאת יהיה חבל אם אחרי שלוש שנים כל מה שאדע להגיד יהיה "בונז'ור, ז'ה מאפל מישל".

בכל מקרה, אני הולכת לישון. השפעת הזאת [או מה שזה לא יהיה] שוחקת אותי לחלוטין. אני ישנה 15 שעות ביום וקמה כולי מסטולה, רק כדי לחזור לישון. אני אפילו לא עייפה, פשוט שבוזה לחלוטין וכל הגוף שלי כואב. מבאס. אכן.

לילה טוב.