I watched the contours of her body, smooth lines like the ripples of a river, long dark hair pulled tight and the small of her back revealed to the world in all its splendid glory. It was the beginning to all tacit unpredictability and broken hearts, the end to all romance. Precocious temptations were swirling through my sordid mind, separating reality from the intangible, insatiable borders of my imagination; and the fairytale darkness, broken only by the ethereal light of the moon, shaded the entire scene with magnificent and glorious hues. As if she were the instantaneous stroke of a paint brush, with all its elegance and impulsive movement, she faded into

the murky path, towards the lumbering fatefulness of unknown destinations.  BEGINNING

I suddenly remembered our first encounter, the way her lips were lush and pink with unrequited desire. Our passion seemed immediate and voracious. My apartment smelled like chocolate and sex, with condom wraps and cigarette stubs strewn across the hardwood floors. Life is built out of these forbidden moments, the ones you choose to remember, the ones you occasionally stumble upon and fill you only with sorrow, and the moments which hide in the back of our mind because of their redundancy,  or because if we were to remember they would destroy us from the inside out. END

....

An early November winter, and it's already snowing. Flakes fall under the constant burning

,of street-lamps with the colors of night and desolation; gleaming with unadulterated freshness

.like the sparks of firecrackers. Sinuously they swerve with undulating ennui

,The ground freezes over with a thin misty layer; and so it's hard to walk up straight

.she hopes for the best but it comes too little too late

?Where are you, my darling

http://www.youtube.com/watch?v=11MFzwp6LY8

...

Over the sea and far away

She's waiting like an iceberg

Waiting to change

But she's cold inside

She wants to be like the water

All the muscles tighten in her face

Buries her soul in one embrace

They're one and the same

Just like water

הירח נראה במיוחד עצום וקרוב לאחרונה, מקרין אור חזק.

העננים מסביב עם גוונים ורודים, בתוך כל הכהות של הלילה. 

ונהיה חושך כל כך מוקדם כבר, רק מזכיר לי שכבר נובמבר וזה מרגיש כל כך מוזר.

שקט מדי.

השקט שלפני הסערה.

וכל כך התרגלתי למונוטוניות של החיים שלי עכשיו, ועוברים חודשים ואני לא רואה אף אחד שאפילו קרוב לגילי.

לפחות אמה מגיעה עוד שבוע לביקור קצר.

עברתי קצת על פוסטים ישנים, וזה היה כל כך משונה לראות את השנים שעברו כתובות בשורות ישרות.

איכשהו זה הזכיר לי את הגרפים של הסינוס, קו-סינוס.

עולה, יורד.

ועכשיו, כשאני עושה בייביסיטר כל יום ורואה את התינוק הזה גדל ומשתנה, אני חושבת על איך הוא יהיה עוד כמה שנים.

פתאום הוא צוחק. כמעט מתהפך, כמעט מתיישב. ממלמל בשפת תינוקות. והפנים שלו מקבלות תווים שישארו שם כל החיים.

והוא לא יזכור שהחלפתי לו חיתולים ונענעתי אותו לישון.

סידרתי את הארון, הוצאתי שני שקים מלאים של בגדים, כבר דהויים וחסרי שימוש.

זה העלה לי חיוך, לראות איזה קונוציות יש לחולצה או זוג גרביים.

הגופיה שלבשתי בסילבסטר של 2008, הג'ינס הראשון שקניתי בלוקסמבורג ובקושי נסגר עליי, השמלה האדומה שלבשתי רק פעם אחת מתישהו בסוף י"א, ביום שהייתה שמש ואני זוכרת שהקשבתי לשיר there she goes של sixpence none the richer וזמזמתי לי בשקט. משקפי שמש מסתירות קצת את האור ומצברוח טוב קורן ממני. המגפי עור שלי, שאני כל כך אוהבת וכבר כמעט שגמרו את חייהם- הדייט הראשון עם סטיבן, הפעם ההיא שיצאנו כל חבורת הבנות וכל הלילה שילמו לנו על השוטים, היום הראשון של י"א, ועכשיו אפילו- בהופעה של יעל נעים בספטמבר, או מסתובבת בבוסטון עם מליסה.

אני מתגעגעת. להכל. לשלוש שנים שהיו פחות ממושלמות, אבל עדיין. לכל החיים שלי לפני. ליותר אנשים משאני יכולה לספור. לרגעים שהרגשתי בטוחה בחיים שלי, במשפחה שלי, בהורים שלי, באנשים שסבבו אותי.

אני כבר לא יודעת למה לקוות. כלום כבר לא בא בטבעיות.