היא מחזיקה את הדובי קרוב קרוב לחזה, כדי שירגיש איך שהלב שלה נחלש לאט לאט, והשמיים מתבהרים, מים מפסיקים לדלוף מהשמיים.

אין לה שם רומנטי כמו שתמיד חלמה שיהיה לה, אבל אבא שלה החזיק אותה קרוב לעננים כדי שתוכל ללמוד לעוף כמו הציפורים והפרפרים. אף פעם לא סיפרו לה שיש גם עטלפים שחורים, שרואים רק מה שהם שומעים, והפרספקטיבה שלהם לא חיה על מציאות סלקטיבית שנכתבת על ידי אנשי רוח ויפי נפש. היא תמיד רצתה שיקראו לה ויולט, אבל אחרי שעזבה את הבית בגיל 19 וחשבה אולי לשנות את שמה, היא החליטה שהיו לה די והותר משברי זהות. לקח לה זמן ללמוד שחוסר ניסיון הוא רק עניין של זמן, ושסבלנות היא לא תכונה מולדת אלא נרכשת.

ואמא שלה עדיין נוהגת לקרוא לה אנה. "אנה," היא אומרת, "את זוכרת את מלחמת ויאטנם?".

אבל היא לא זוכרת כי היא עוד לא נולדה. עשור אחרי שמלחמה נגמרה, יצאה לעולם התינוקת האדומה והצורחת מאיזור פורה בבטנה של אמה. "אנה, את זוכרת את פרנקי?".

זרע פגש ביצית, וארבעים ושמונה כרומוזומים אחר כך ומספר רגעים עד התסגלות אור הפלורוסנט הצורח אל העיניים שלה, הושטה זרוע ארוכה אל אצבעות דקיקות. "אבא הלך לקנות סיגריות" אמה מספרת כל פעם, "אז הוא לא ראה אותך."

והיא מוצאת מגוון משמעויות שונות למשפט הזה, כי את הכל אפשר לפרש בדרך קצת פחות אירונית. "אנה, המלחמה הרגה את אבא." אבל אבא עוד חי. יש לו משפחה אחרת, עם ילדים אחרים. אבל הוא חי. וזה מה שחשוב, לא? לנשום, לנשוף. והאוויר נכנס לריאות, הצלעות נפתחות ונסגרות. זה מה שחשוב, נכון?

פעם ג'וני אמר לה שתרופות רק גורמות מחלות. אח"כ הוא התמכר להרואין ומת.

יום אחד ג'וני נכנס למכולת איזורית קטנה כדי לקנות חבילה של צ'יטוס ובירה. והוא יצא משם על אלונקה, מכוסה בדם שלו ושל ילדה בת ארבע. דקירה זה עסק רציני, והרולד נכנס לכלא. היו חסרים לו עשרים דולר.

אז ג'וני מת, ואני לקחתי את ההרואין מהדירה שלו. היא לא הסכימה יותר להיכנס לחדר הקטן והמצחין שלו, אז הייתי צריכה לסדר ולנקות, להחזיר את כל הספרים הישנים לדירתה של אמו. "הוא כבר מת?" מאמא ג'וס אמרה, "הוא חי שנתיים יותר ממה שהוא היה צריך." ואני השארתי את הספרים אצלה, במקרה שתרצה לקרוא את אוליבר טוויסט ותמונתו של דורייאן גריי, והלכתי בלי להשאיר עקבות. בדרך ויולט עצרה אותי וביקשה שאני אסיע אותה לתחנת אוטובוס.

"אני לוקחת גרייהאונד לניו-אורלינס. אני אפזר את ג'וני בדרך, על כביש 61, ואתקדם לכיוון קליפורניה. לואיזיאנה כבר לא מה שהייתה." וראיתי שהיא מחזיקה כד קטן בצבע כחול עמוק על הברכיים. פס זהב דקיק הוביל אותי במעגלים סביב משכנו החדש של ג'וני, כד קטן בצבע כחול עמוק.

ואף פעם לא ידעתי מה שמה האמיתי.

אחת-עשרה ורבע בלילה, והבית ריק. סיגריות נגמרו אחת אחת, מסתכלת על קירות ודברים שנעלמו.

לילות עמומים.

יוצאת לקנות סיגריות. גשם נופל מהשמיים והבית ריק ממטריות. מעיל גדול עוטף, שיער פזור ומבולגן, ואני הולכת.

מוזיקה מצלצלת באוזניים, רגליים נעות מהר, ואז לאט, ואז מהר, ואני כבר רצה.

הגשם מתחזק ומתנגש לי עם העיניים. הכל מתעצם ועיניים נעצמות, רצה בחשכה. ריק של דלק.

יוצאת מהחום של תחנת דלק שכוחת אל, והולכת לאט-לאט הביתה. גשם כבר יותר מתוק, חלש-חלש.

לב דופק.

שנתיים וחצי ומי היה מאמין.

עשן וריח וניל מתמזגים.

ואני.

קמה בשתיים וחצי. שמש ורוח מבשרים את בואם דרך החריצים של החלון.

חלומות עברו ורחובות נשטפו. אני לא יכולה להתרכז.

אני כל כך צריכה משהו שונה, משהו חדש.

מקלחת. אבל זו לא אותה הרגשה.

יותר מדי מאוחר כבר, הכל שקוע. מחכה שהזמן יעבור.

אתמול היה יום מוזר. אבל מוזר-טוב.

אמרתי לו הכל. טוב, אולי לא הכל, אבל את הדברים החשובים. שכחתי כמה אני אוהבת לדבר איתו,

כמה אנחנו סתם יכולים לשבת ולצחוק, אפילו שזה היה כל כך מוזר ומביך.

גררתי אותו החוצה בשיעור החופשי שלנו, ואחרי חצי שעה של "uummmmmmm..." [ולא, לצערי אני לא מגזימה], איכשהו הצלחתי להעביר את המסר בלי להגיד את המילים. כי בכל זאת אני זו אני, ואני לא ממש יכולה להגיד דברים כאלה. לא יכולה להגיד את הדברים החשובים.

התגובה שלו הייתה צפויה כמובן: הלם קרב קל ובלבול.

ואז דיברנו קצת; אמרתי לו שאני מרגישה חרא שאני צריכה לעשות את זה, שאני צבועה כי זה בדיוק מה ששנאתי באנה. אמרתי לו שאנחנו מסיימים ללמוד עוד ארבעה חודשים, ושלא, לא יכולתי לשבת ולשתוק על הזמן הזה. לא יכולתי לחכות שכולם יעזבו ואז לחשוב מה היה קורה אם הייתי אומרת לו בזמן. אמרתי לו שאני יודעת שזה אנוכי ושאני מקווה שהוא לא ישנא אותי לנצח נצחים.

הוא אמר שאני חשובה לו, שאני אחד החברים הקרובים שלו.

אז אמרתי לו לא לשקר, והוא שתק קצת.

אמרתי לו שאני שונאת איך שאנה נמרחת עליו. הוא ענה שגם הוא. "אז למה אתה לא אומר לה? או מתרחק?"

"אני לא רוצה את הדרמה". "ולחברה שלך לא איכפת?"

אמרתי לו שזה פגע בי שהם כל הזמן היו אחד עם השני כשעוד היינו ביחד, ועוד אחרי כל מה שהיא עשתה. אמרתי לו שיגיד לחברה שלו עליי, כי אני הייתי רוצה לדעת אם המצב היה הפוך. וגם אמרתי לו שלא יגיד לאף אחד בביצפר. הוא הסכים איתי כמובן, כי שנינו שונאים את הרכילות והדרמה.

שנינו תהינו לאן אנחנו ממשיכים מכאן.

הוא אמר שהוא אוהב את חברה שלו; זה לא כאב כמו שציפיתי.

אמרתי לו שאני יודעת שאין סיכוי בינינו יותר, ושזאת לא הייתה הכוונה שלי עכשיו. זה גם נכון.

אמרתי לו שפשוט התגעגעתי, שאנחנו בקושי מדברים.

וזה אולי הדבר שהכי רציתי להגיד, בסופו של דבר.

אמרתי לו שאני מצטערת והוא אמר שאין לי על מה להצטער.

ואז חזרנו למציאות ואני הרגשתי טוב והייתה קשת בענן באמצע שיעור גיאו'.

אני אקח את זה בתור סימן טוב.

ותם לו רשמית עידן סטיבן. הגיע הזמן להתחלה חדשה.

אז יצאנו חבורה של אנשים בערב [גם הוא היה שם]. בהתחלה היה מעפן כי כולם רצו, כמובן, ללכת למקומות שונים. יצא שהסתובבנו איזה שעה ברחבי העיר, בעוד אני עם חצאית מיני ועקבים. אנשים התחילו להתפזר, התיישבנו באיזה בר לשעתיים, ואחרי כמה וודקה רדבול ושוטים של טקילה החלטנו ללכת לרקוד.

היה בהחלט לילה שתוי ומשעשע. נשארנו בחוץ עד שלוש וחצי. והייתי צריכה את זה, להרגיש טוב שוב.

להרגיש יפה שוב.

אמה באה לישון אצלי, וקמנו באחת-עשרה וחצי. אז אני עייפה, עם תופעות לוואי של אלכוהול.

לא משהו רציני, הרגיל: כאב ראש קל ועיניים נפוחות.

אז אני אלך להתקלח ולשתות הרבה קפה.

עוד פחות משבועיים עד החופש.

ולמרות שהמזג-אוויר פאקינג מגעיל, יש לי מצב רוח רגוע ושקט.

הכל שקט.

[אמא בארץ ואבא בציריך].