ושוב אותו דבר, שוב נגמר כמעט החופש ועוד לא פתחתי ספר. ועכשיו הולכת להיות תקופה מלחיצה, במיוחד עם התערוכת צילום שאני צריכה לארגן בביצפר. נקווה שיהיה טוב.
הסתכלתי היום על אלבומים ישנים. התמונות מהחתונה של ההורים. ואבא היה כזה רזה וטמבל, אמא הייתה כל כך יפיפייה. תמיד יש בה משהו שאני לא יודעת להצביע עליו במדויק, כמו צניעות מהולה בעדינות. והיה לה את העור הכי חלק ושזוף, ואת העיניים הכי גדולות ועמוקות, והעצמות לחיים הכי גבוהות. והיא מספרת לי סיפורים עליה ועל אבא, ועל המכנסיים הלבנים שהיא לבשה בפעם הראשונה שהוא ראה אותה ואיך הוא אמר לדורון שאיתה הוא יתחתן עוד לפני שהוא ידע שקוראים לה אורלי. ואיך היא באה לדירה שלה ושל אסנת רק כדי לקחת בגדים כי ההורים שלה היו בחו"ל והיא נשארה בבת ים עם אח שלה, והם ישבו במרפסת על קפה שחור וסיגריות זולות והיא לא שמה לב שהוא ישב שם. אמצע הקיץ שנת 1981. או 1980? משהו באיזור הזה.
ואז פתאום מהתמונות של החתונה הייתה קפיצה לטיולים בארה"ב עם שלושתינו. ואבא כבר שמן ואמא עם שיער קצר יותר ולבושה כמו אמריקאית. ושלוש בנות די קופות. רוני עם גשר ויעל עם פוני מתולתל ומבולגן לחלוטין ואני חיוורת ורזה ולא מוכנה לחייך למצלמה כדי שלא יראו את השיניים השבורות. וזה היה כלכך מוזר הקפיצה הזאת מהחיוך המטופש של אבא, וסבא מאושר שחיתן בת שניה, ואמא מסתכלת על אבא עם העיניים הגדולות שלה. ודודה מנו רק בת 20 או 21, כמו יעל עכשיו.
ואז קצת תמונות מהירח דבש. מאות תמונות של אמא: נועלת נעליים, שמה אודם, עושה צמה, מנסה לסגור את הדלת, מול מגדל אייפל, עם משקפי שמש גדולים ומכנסיים גבוהים וחולצה מכופתרת כמו שכל כך באופנה עכשיו. ומדי פעם איזה תמונה של אבא עם אותו חיוך מטופש. ואמא אומרת "לא שמתי לב אז כמה הוא רדף אחריי עם המצלמה הזאת לכל מקום".
ועברו 26 שנים.
אבא נכנס למטבח ואנחנו יושבים עם האלבומי ינקות הישנים של שניהם. ואבא היה כל כך עדין ויפה כשהוא היה תינוק ואמא הייתה שמנה עם רעמת שיער שחורה ואני אומרת "מזל שהיינו יותר דומות לאבא בתור תינוקות" ואנחנו צוחקים כי זה כל כך נכון. ואני שואלת את אבא אם הוא היה מתחתן איתה רק על פי התמונות האלה, שהיא יושבת בת שנתיים על השולחן במטבח עם סלסלת ענבים ואוכלת בתאווה, לבושה באוברול משובץ ועם השיער שלה משתולל לכל הכיוונים והוא עונה שבטח.
והם כל כך הפכים לפעמים. היא, עם העור החלק והכהה הזה והעיניים המזרחיות, והוא עם הבלורית שיער בצבע שטני בהיר ותווים כל כך אירופאים.
ואז אנחנו. רוני עם הצבע של אבא אבל השיער כהה, והעיניים בצבע דבש עם העומק של אמא ויותר. יעל, כמו אבא, כמו אמא שלו, העיניים החתוליות. אבל הצבע של אמא ויותר שוקולדי. ואני, עם העיניים השחורות אבל השיער הבהיר, העור החיוור. שלושתינו השילוב הזה של שניהם, של החיוך המטופש של אבא והמבט העמוק של אמא.
עברו פאקינג 26 שנים. ותמיד מוזר לי לחשוב שהם חיו לפני שהייתי קיימת. שהם היו ביחד ולחוד ונשמו ועבדו ורצו דברים לפני שאני הייתי. שרוני ויעל נולדו ואהבו ושנאו לפני שנולדתי. שאני הייתי תוספת להכל. שלושתינו בעצם היינו תוספת. הם היו הם הרבה לפנינו. אבל זה תמיד נשמע לי מוזר.
אבא מחזיק את רוני בת השלושה חודשים ומסתכל עליה בהערצה. אמא עם הביקיני הכחול הזה, יעל בעגלה, ורוני עומדת לידה עם מוצץ וחיתול.
שניהם עומדים עם בת מכל צד, ואני מחזיקה חזק בחצאית של אמא.
ועכשיו? עכשיו איפה אנחנו? אבא עם שיער לבן וכרס, אמא אותו דבר עם תוספת של 26 שנים, רוני מסיימת תואר, יעל סיימה צבא, ואני מסיימת תיכון.
אבל לאבא יש את אותו חיוך מטופש ולאמא עדיין יש את העומק בעיניים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Ms. Madeleine
