פליז תגידו לי שלא רק אני חושבת שזה זנותי וזול לצאת ככה מהבית:

(ילדה מהשכבה מתחתיי)

(ותגידו לי שזה מאוד מוזר שמלא בנות מגיעות ככה לביצפר על בסיס יומיומי. כאילו, מה? אני כולי בעד להיראות יפה במקומות ציבוריים, אבל יש טווח מרחב די גדול בין עקבים של 10 ס"מ, וטרנינג וקפקפי אצבע. לא? מה קרה לסתם ג'ינס וג'קט?)

ג'יזס. וזה נראה לי גם הרבה יותר גרוע כשהן משלמות מאות יורו על הבגדים האלה. יש דברים קצת יותר יפים בשאנל ו-burberry.

זה כאילו יש לי כפתור על המצח שכתוב עליו SELF-DESTRUCT וכל היום אני רק יושבת ולוחצת לעצמי על המצח שוב ושוב, רק כדי לראות מה יקרה. אבל אני יודעת מה יקרה, ידעתי את זה מתחילת השנה וככל שתקופת המבחנים הלכה וקרבה הידע הזה התחזק. ידעתי שאני אשב בבית במשך שבועיים במקום ללמוד. ידעתי את זה. אני שונאת אנשים כמוני. שמתלוננים ומתלוננים על משהו שהם יכולים לשנות כל כך בקלות. מה הבעיה, נכון? פשוט לפתוח ספר ולהתחיל לקרוא, לכתוב קצת הערות שוליים. למה זה נשמע כל כך קל כשאני כותבת את זה, אבל כבר עבר שבוע וחצי ועוד לא עשיתי כלום. ולא, לא כלום כזה שאומר שעשיתי קצת, או שלא הספקתי הכל. כלום. אז עכשיו נשאר לי פחות משבוע, וזה לא שהציונים שלי הטרימסטר האחרון הזה היו כל כך טובים שאני יכולה להרשות לעצמי להסתלבט. זה לא שבמהלך השנה למדתי ברצינות ועכשיו אני צריכה רק חזרה מינימלית. במהלך השנה לא הגשתי חצי מהשיעורים שהייתי אמורה. בכל המקצועות.

במהלך השנה היו לי יותר מ25 ימי חיסור ומי יודע כמה הברזות אקראיות. היו לי הרבה יותר מדי 70. היו לי הרבה יותר מדי הזדמנויות להוכיח את עצמי שלא ניצלתי. אז אני חייבת את הלמידה הזאת עכשיו כדי לקבל את הציונים שאני רוצה לקבל. פאק, אני חייבת ללמוד את החרא הזה אם אני רוצה בכלל לעבור ולקבל את הבגרות שלי. אני פשוט רואה את עצמי מקבלת את הציונים שלי בתחילת יולי ורואה שלא סיימתי. שעכשיו אני צריכה לעשות עוד שנה תיכון כי נכשלתי. ואנשים אחרים לוקחים פחד כזה ומתעלים אותו למשהו פרודוקטיבי. אבל אני? מה פתאום. אני אשב ואראה סרטים וסדרות שכבר ראיתי מאות פעמים, אני אכתוב שטויות ואלך לישון ב5 לפנות בוקר ואקום בשעות אחה"צ מאוחרות. פאק. ואני כל יום מבטיחה לעצמי מחדש שהיום יהיה שונה, שהיום אני אתחיל ללמוד ברצינות ואנצל את הזמן שנשאר, כי עדיף מאוחר מלעולם לא, וכל יום אמא שואלת אותי איך מתקדמים הלימודים ואני משקרת ואומרת ש"בסדר" כי מה עוד אני יכולה להגיד. אני לא יכולה להגיד שעוד לא קראתי כלום. שכל התכניות שלי והרשימות והלוחות זמנים שיצרתי לי בראש ובמחשב ועל דפים שמסתובבים לי בחדר, שכל זה נשאר בגדר תכנית ושום דבר לא יצא לפועל.

העניין הבאמת עצוב הוא שאני אפילו לא משתמשת בסופרלטיבים כשאני מתארת את המצב שלי כרגע. ואני לא מצליחה, פשוט לא מצליחה להתחיל ללמוד. וכולם מדברים על זה שהם לא יוצאים מהבית, כל היום רק יושבים עם הראש בתוך הספרים. וזה לא שעשיתי משהו מועיל עם הזמן שלי כמו לסדר את הארון או את הקלסרים או ללכת לחדר כושר. כל הזמן הזה אני יושבת בחדר מול המסך הזה שהורג לי את העיניים ועושה לי כאבי ראש. פאק. זה כמו מחלה. אני פשוט לא מסוגלת.

כואב לי כל הגוף. כל שריר ועצם ותא בגוף. מאחורי העיניים, ב-blind spot, בעורף.

מגרדת את האף, משפשפת את הפנים. אין-זמן, אין-זמן.

מיגרנות.

ארבעה שבועות, הא?

ארבעה שבועות.

"אמרתי לך."

אני צריכה להפסיק לחשוב. אבל זה חוזר על עצמו.

"ידעתי. אמרתי לך."

איך מכניסים שנתיים לתוך שבוע? ואף אחד לא עונה. אף אחד לא מדבר.

נהיה יפה בחוץ. אבל זה רק מגביר את הרגשות אשם.

שיפסיקו לצרוח. והשקט הזה. קשה לי להחליט מה יותר גרוע.

אין כבר את מי להאשים

אבל הכל רץ לי בראש. מילים. עומס.

אני פשוט עייפה. כל כך, כל כך עייפה.

(ואני לא יכולה להפסיק לחשוב על זה- עוד שנה עברה, עוד שנה שאני מפסידה את פסח, יום העצמאות, ל"ג בעומר, ימי הולדת. אפילו הימים העצובים. יום הזיכרון, יום השואה, האזכרה של סבא. הכל קצת איבד משמעות. עוד שנה עברה, עוד שנה אני פה, עוד שנה.  ואני לא יכולה להפסיק לחשוב מה היה אילו.)

.Being aware of your crap, and over-coming your crap, are two very different things

המנטרה החדשה שלי.