היום בית הספר בו אני עובד אירח את שרת החינוך הפרופסור יולי תמיר, והרי סיקור של מה שהלך שם:

כבר מעל חודש שכל בית הספר כמרקחה לקראת הביקור של השרה. באמת שאני לא מבין למה ללקק כל כך הרבה לשרה שהיא כמעט בדימוס (תודה לאל שכך). בית הספר תלה שלטים, דגלים, שתל צמחים, קישט ומה לא לקראת הביקור. כמובן שהתלמידים לא היו ראויים לקבל את זה לולא הייתה מגיעה כבוד השרה.

אני חייב לומר שבית הספר הזה הוא אחד המשקיענים הגדולים בעניין. בשלושת בתי הספר בהם למדתי ביקר בשלב זה או אחר איזשהי אישיות בכירה. ביסודי זה היה ביל קלינטון, בחטיבת הביניים זו הייתה מנכ"לית משרד החינוך דאז רונית תירוש ובתיכון זה היה אהוד אולמרט. ובאמת שאצל אף אחד מהם לא השקיעו כמו שהשקיעו לכבוד שרה שבמקרה הטוב תוכל להמליץ עליהם לשר הבא, שכנראה קוראים לו אלי ישי.

והיום הגיע היום הגדול. איך שהגעתי (גם לי הייתה תחנה בסיור של הגברת, מה לעשות?) ראיתי שולחן עם שלל כיבוד, והחלטתי שאת הקייטרינג לחתונה שלי צוות בית הספר יכין. אז גם ראיתי שנתנו לאחד הילדים להזמין את כל הנכבדים להתכבד ולהכריז על הנכבדים שמגיעים. לאור העובדה ששפת האם של הילדים היא ערבית והטקסט של הילד היה בעברית, הוא היה מונוטוני ומגמגם. אמנם עדיף על המהירות והרבגוניות של אמנון אברמוביץ', אבל עדיין חבל לבזות את הילד.

ואז הגיעה הגברת, ואיתה נכבד נוסף שבית הספר לא טרח לספר לי על בואו: האיש שכרסו הולכת לפניו ולפני שמו, שר התשתיות (הכמעט בדימוס, וטוב שכך) פואד, או בשמו השני בנימין בן-אליעזר. מכירים את המשפט שמצלמה מוסיפה לבן-אדם חמישה קילו? טוב, לפואד המציאות מוסיפה עשרים בכיף. כל הביקור פואד סיפר כל מיני בדיחות בשביל להראות שהוא מצחיק יותר מהחיקוי שלו שמבצע אלי פיניש ב"ארץ נהדרת". לצערי אפילו מתעבי התוכנית עלולים לחשוב אחרת.

כמובן שאחר כך היה ברור למה שני שרים מהעבודה טרחו להגיע לחור הזה שבצפון: אחד מחברי מפלגת העבודה (שלא נכנס לכנסת השמונה עשרה) גר בכפר הנ"ל, ולכן אחוזי ההצבעה למפלגת העבודה היו שם גבוהים במיוחד. נראה שלפחות פואד הגיע לשם כדי לקבל ליקוק אחרון לפני שהוא נפרד מהמשרד שלו.

כמובן שהם גם טרחו להסתכל בתחנה שאני ועוד כמה ילדים הצגנו, אבל למרות שפואד ניסה להיראות מתעניין, זה לא מנע ממנו לספר בדיחה או שתיים במהלך ההסבר של הילדים, שתקעו אותם ללמוד את הטקסטים שלהם בפחות מעשרים וארבע שעות, על מנת להיות הכי בולט. פואד, תירגע, אפילו אני, שהייתי בין הגבוהים מהנוכחים, לא בולט כמוך, אם אתה מבין למה אני מתכוון. ולמה אני הייתי שם? בתור פרסומת לחברה להגנת הטבע, אני מניח. יש תמונות שלי, של הילדים ושל שני השרים, וכשהן יגיעו לידיי גם אפרסם אותן פה.

אחר כך לקחו אותם לעוד כמה תחנות, כשאחת מהן הייתה כמה סקרים של החברה להגנת הטבע שערך בית הספר על תושבי הכפר. מהסקר עולה שבערך 45% מתושבי הכפר התקינו חסכמים בביתם. במקרה הטוב יש עשרה אנשים בכפר שבכלל יודעים מה זה חסכמים, רק לשם ההבנה. גם נאמר שם ש-95% מהתושבים מנסים לחסוך במים. תראו את השיטה הטיפוסית שם לשטוף את הבית ותבינו את גודל הבלוף. ככה זה: כשרוצים ללקק עושים את זה עד הסוף.

ואז, לקחו אותם לאיזו הרצאה של מנהל בית הספר, ממנה הדרתי רגליי, אבל לאור העובדה שאת מצלמות התקשורת שהגיעו חיברו לטלוויזיה שברחבת הכניסה, יכולתי לראות מה התרחש שם. אמנם הקטע הכי מעניין שהיה שם היה אותו קטע בו יולי תמיר נרדמה והתעוררה במהירות ובמבוכה קלה, אבל עדיין היה נחמד לצפות, ולו לשם הכתיבה על זה פה. אחר כך גם ראש המועצה, שני השרים ועוד כמה נספחים דיברו הרבה (תודה לאל שהיו בעיות עם הסאונד של הטלוויזיה, ככה שיכולתי להבין שכולם אומרים "בלה בלה בלה", בלי לשמוע עם אילו מילים הם מנסים להסתיר את זה).

אני עקרונית יכולתי ללכת הביתה, אבל האחראית עליי בשנת שירות רצתה להכיר אותי ואת אחת הפרטנריות שלי לעבודה בבית ספר ליולי תמיר (מסתבר שהן מכירות), אז נאלצנו להתייבש שם קצת זמן. ובסוף זה היה לחינם: האחראית עלינו דיברה ואני, הפרטנרית שלי וגם תמיר בעצמה, חייכנו והנהנו כמו אידיוטים. היא לא שאלה שאלות, אנחנו לא נתנו תשובות ובסוף אפילו ידיים לא לחצנו. תודה לאל שעם פואד כלל לא הייתה לי ההזדמנות, כי אחרת הייתי צריך למצוא קערה עם מים רותחים לשים בה את היד.

וזהו, כך נגמר לו מסדר המלקק, שכל מה שנותר לקוות זה שבית הספר יישאר יפה ומקושט ככה כל הזמן.

יום טוב.

ברגע שיהיו לי התמונות של השרים, אפרסם אותן פה.

נ.ב. השרה באה בקשר לחיסכון במים. הבית ספר לקראת זה הפעיל פתאום את כל הפטנטים שלו לחיסכון במים אחרי שלא השתמש בהם שנים, אבל שיא האבסורד היה כשהם הציגו צמחים חסכוניים במים. כלומר זה אבסורד כי ליד אותם צמחים נחו זרים שיועדו למכובדים, והם צורכים יותר מים מפואד. ויש דבר כזה.