אחרי הרבה זמן שלא כתבתי פה פרוזה, הגיע הזמן לחזור לזה, והפעם עם הסיפור העתידני על מלחמת העולם השלישית.

לפני שנתחיל, אבהיר פה מספר דברים (לדעתי אמיתיים) ועוד כמה דברים שהם כרגע על גבול הבדיוניים אך יש להם קשר עם המציאות:

הווה - אמיתי:

נא להכיר את מדיניות החוץ "קולוניאליזם פוליטי". מה פירוש? שישנה מעצמה שבאמצעות כלכלה וכוח פוליטי שולטים במדינות אחרות. בעולם יש שתי מדינות עיקריות שפועלות באמצעות מדיניות החוץ הזאת.

הראשונה היא רוסיה: היא ספקית כוח ואנרגיה של האיראנים, ולמרות שהאיראנים יודעים לדבר הרבה, ברגע שהרוסים יגידו להם לשתוק - הם ישתקו. האיראנים כמובן לא פראיירים של אף אחד, ויש להם חיית מחמד משלהם: סוריה. לסוריה יש חיית מחמד משלה: לבנון. אין צורך להסביר שאם הרוסים יגידו ללבנונים "תעשה שלום", הלבנונים יעשו שלום (יש לציין שמדובר בשלום כ"היי", ולא בעשיית שלום עם מדינה כלשהי. זה ממש לא משתלם לספקית נשק כמו רוסיה). כמו כן בסופו של דבר לרוסים יש שליטה בכל ציר הרשע.

השנייה היא ארה"ב: בניגוד לרוסים, האמריקאים שולטים בכל המדינות (המערב, אלא מה?) באופן ישיר, ולא באמצעות חיית מחמד של חיית מחמד של חיית מחמד. האמריקאים, כמובן, מעדיפים שלום, בעיקר על מנת לדפוק את ספקית הנשק רוסיה.

ויש את מדינות כמו סין ויפן, שהן לא חיות המחמד של אף אחד ואוי למי שינסה לעשות אותן לכאלה.

כמו שאתם בטח יודעים, המלחמה הקרה לא נגמרה באמת, ובסופו של דבר לאמריקאים יימאס מהרוסים, לרוסים יימאס מהאמריקאים ולסינים והיפנים יימאס מכולם. משם למלחמת עולם שלישית המרחק יהיה של צעד אחד בלבד.

עתיד - עוד לא קרה אך לדעתי יקרה:

מי שחושב שברוסיה יש דמוקרטיה צריך להסתכל שוב. מה שיש ברוסיה זה משטר שנקרא "דיקטטורה נשיאותית" - דיקטטורה בה פעם במספר שנים העם בוחר את הדיקטטור שלו. כמו כן, דמיטרי מדבדב, הדיקטטור הנשיא הנוכחי של רוסיה, הוא לא ממש עצמאי והוא בעיקר בובה על חוט בידיו של ראש הממשלה - ולדימיר פוטין. פוטין המסכן לא יכול, הודות לחוקה, להיות נשיא יותר. אך למעשה כעת הוא מחזיק באופן ישיר את סמכויות ראש הממשלה ובאופן עקיף את סמכויות הנשיא, כך שלמעשה הוא השליט דה פקטו של רוסיה. לדעתי הוא עומל בסתר ללא לאות למען שינוי החוקה על מנת לבצע שני דברים: הראשון הוא לבטל את ההגבלה על מספר הפעמים שמישהו יכול להיות נשיא והשני הוא לאחד את סמכויות הנשיא וראש הממשלה. כשיהפוך שוב לנשיא (והוא יהפוך), יפעל גם לביטול הגבלת תקופת משך הנשיאות, ובכך למעשה יסיים את הנשיאות שבדיקטטורה, ויהפוך לשליט רוסיה. נראה הזוי? לא כל כך.

בל נשכח כמובן שאיראן הולכת להשיג נשק גרעיני רב עוצמה.

עתיד - בדיוני אך לא תלוש:

כשפוטין יהפוך לשליט רוסיה, דבר ראשון שהוא יעשה יהיה להחזיר את ברית המועצות: מדינות שיצטרפו מרצונן יצטרפו מרצונן, ואלו שיסרבו - ייכבשו ויצטרפו בעל כורחן. כך למעשה פוטין יציב שוב פעם מעצמת על שעומדת כנגד ארצות הברית.

בינתיים מספר מדינות במערב, ישראל לא ביניהן (לשם שינוי המפלגות הדתיות יעזרו במקום להעיק), יחתמו על הסכם שאני מכנה "הסכמי קולומביה" (על שם המקבילה הנקבית לדוד סאם), לפיו המדינות החותמות יהפכו למדינות של ארצות הברית, וראשי הממשלה או הנשיאים של אותם מדינות יהפכו למושלי המדינות האלו.

כמו כן כל המדינות שנשלטות/נשלטו בידי צ'אבס, קסטרו ושות', יחברו לברית המועצות טרם המלחמה הקרה.

ואז איראן תעשה ניסוי גרעיני, לאמריקאים יימאס, וכך תפרוץ לה מלחמת העולם השלישית.

מה שידהים את כולם במלחמה הזאת זה שארצות הברית וגרמניה יהיו באותו צד לשם שינוי.

וכעת נתחיל בסיפורנו (הסיפור מסופר בזמן עבר למרות שהוא יקרה בעתיד, מפאת שיקולי נוחות):

פרק א' - החזית הרוסית והישראלית

השנה היא 2025. מדינת ישראל התייצבה לצד ארצות הברית במלחמת העולם השלישית שפרצה לפני שבועיים, וכתוצאה מכך כל החברות של ברית המועצות התקיפו אותה בפצצות גרעין.

ראש הממשלה, רן נוטקר, ישב בבונקר המבצעי שלו בירושלים, כשנכנס מזכירו, גדי.

"תגיד לי שיש לך חדשות טובות," אמר נוטקר.

"לצערי לא," אמר גדי. "וכרגע חוץ מהבעיות של המלחמה, יש לך גם בעיות מבית."

"אם זו חמותי שרוצה לדעת למה לא הגעתי לארוחת יום שישי, תגיד לה שהיו לי עיסוקים אחרים."

"אמרתי לה והיא אמרה שמבחינתה עד שלא יגיע מצב שבו העולם נחרב אתה צריך לקיים את ההבטחות שלך."

"אהה," אמר נוטקר, "ואני מניח שכרגע העולם רק עובר שיפוצים. עוד משהו?"

"כן," אמר גדי, "העם שלך זועם ורוצה שגם לו יהיו מקלטים אטומיים, ולא רק לך."

"תן לי להבין: האזרחים מתעצבנים מזה שלי יש מקלט אטומי ולהם אין?"

"נכון."

"איך עוד נשארו אזרחים?!" התעצבן נוטקר, "אם כבר מלחמת עולם גרעינית, אי אפשר להיפטר לפחות מהאזרחים הקוטרים האלו?!"

"שאני אגייס את אלו שנשארו לחזית?" שאל גדי.

"בהקדם האפשרי."

בינתיים, ישב לו ולדימיר פוטין הזקן בקרמלין ושתה וודקה שזרמה כמים.

"סטלין, יקירי, עוד מעט, עוד מעט, ואני אחזיר את כל העולם לתקופת שלטון האימים שלך!"

ואז לעניין נכנס הנשיא האחרון של הדיקטטורה הנשיאותית של רוסיה, דמיטרי מדבדב.

"כן מנקה השירותים הזוטר ביותר, מדבדב?" שאל פוטין.

"שר הביטחון ביקש ממני להודיע לך שתפסנו בשבי את שר הביטחון הישראלי."

"תכניס אותו," אמר פוטין.

מי שנכנס היה לא אחר מאשר...

"אהוד ברק?" שאל נוטקר. "למה לעזאזל שמישהו ירצה לקחת בשבי פנסיונר כמעט בן 90?!"

"נראה לי שהם חושבים שמדובר בשר הביטחון שלנו." אמר גדי.

"אם הטמבל הזה לא היה מברבר כל כך הרבה על השנים שלו כשר ביטחון, זה לא היה קורה לו. הרוסים רוצים איזשהו כופר בתמורה לו?"

"את כל השבויים שלהם."

"אז אני אמור, בשביל שר ביטחון בדימוס שהתפקיד האחרון שלו היה השר לענייני ניאגרה, לשחרר את כל החיילים?"

"להשאיר אותו שם?"

"אם אפשר שיהרגו אותו."

"תראה, ברק, אפשר לעשות את זה בטוב ואפשר לעשות את זה ברע," אמר פוטין לברק המרייר, "או שתספר לי עכשיו מה התוכניות שלכם, או שנתחיל בעינויים."

"התוכניות שלנו הן להחליף את מי הניאגרות במי ביוב מטוהרים." אמר ברק.

"התכוונתי לתוכניות הבטחוניות שלך."

"למבצע עופרת יצוקה או למבצע 'אש, אש מדורה'?" שאל ברק.

"מתי פעם אחרונה היית שר ביטחון?" שאל פוטין בעצבים.

"2011, אני חושב," אמר ברק. "ועכשיו, אם לא אכפת לך, אני צריך שיחליפו לי את הטיטול."

ושוב פעם נכנס מדבדב.

"מדבדב!" צעק פוטין, "מה הבאת לי את הזקן הזה?! הוא היה שר ביטחון כשאתה עוד היית נשיא! חתיכת מפגר!"

"זה לא אני לקחתי אותו בשבי," אמר מדבדב.

"כן, כן, ספר את זה לכיתת היורים," התעצבן פוטין. "מה רצית הפעם?"

"פוטינגרד הושמדה," אמר מדבדב.

"מה?!" התפלץ פוטין. "מי עשה את זה?!"

"נוטקר, אלא מי?" אמר מדבדב.

"אני אפציץ להם את תל-אביב!" אמר פוטין.

"האיראנים הקדימו אותך בעניין," אמר מדבדב.

"תפציץ את טהרן בתגובה," אמר פוטין. "מה עם חיפה או באר שבע?"

"סוריה וצפון קוריאה."

"גם עליהן תנחית איזו פצצה. אף אחד לא מונע ממני להפציץ יעדים אסטרטגיים!" התעצבן פוטין. "מה נשאר להפציץ אצלם?"

"נתניה וטבריה," אמר מדבדב.

"אני לא מעוניין לעזור לישראל, לכל הרוחות!" התעצבן פוטין. "קח איתך את הזקן הזה, לך תמסור לשר הביטחון את ההוראות של יעדי ההפצצות, ואחר כך תלך אתה עם הזקן לכיתת היורים, תגיד להם ששניכם כבר מיותרים."

וכך הלך לו ברק לדרכו האחרונה. יש לציין שאפילו אשתו לא התעניינה.

המשך בפרק הבא.