אין ספק שפרצוף מצב הרוח שנמצא בכותרת הפוסט משקף את המצב נאמנה.

ביום רביעי עשיתי את ההליכים על מנת לחזור מהמשטרה לצבא (באסה. למה אין תפקידי מנהלה למה?!), בניסיון גאוני לטרטר אותי מהצפון לירושלים, מירושלים לבית דגן (רבע שעה מתל אביב בערך), ומבית דגן חזרה לירושלים. למרבה מזלי אי הבנה גרמה לכך שהגעתי ישירות לבית דגן, ואת הסידורים שהייתי צריך לעשות לפני כן בירושלים עשו בשבילי (למה, מה? שיעבדו קצת), ולאחר מכן נסעתי לירושלים, להיפרד בעצב מתעודת השוטר שלי ולקבל בעצב גדול יותר את תעודת החוגר.

יום לאחר מכן (חמישי), נסעתי לבקו"ם לראות את קצין המיון. הש"ג בכניסה לבקו"ם תיאר את הדרך מהכניסה למדור הקורסים של הבקו"ם כ"דרך יפה", מה שהתברר כמובן כהגזמה גרידא (שותלים שניים-שלושה עצים בבסיס וכולם חושבים שהוא יפה). מה שכן, ראיתי את מדור השחרורים, שכמובן השם "מדור" גדול עליו במקצת. "סניף" יותר מתאים פה. אבל, כמובן, זה גרם לי לחשוב בערגה על ה-27.1.2013. אוי, יהיו זמנים. כשהגעתי לקצין מיון ראיתי את המובן מאליו: חמישה פקידים שעושים עבודה של אחד, קוראים לאנשים ומשחקים סודוקו (ולמען ההגינות חלקם גם פתרו תשחצים ותשבצים). לאחר שיחה עם קצין המיון, בה התברר לי שהתפקידים שמעניינים אותי לא יהיו מנת חלקי, בחרתי לי תפקיד שכולל כומתה בצבע ירוק נזלת.

מחר, בצער רב וביגון קודר, אצטרך להגיע לצריפין. כמובן שדרכי ההגעה שכתובות על צו ההצבה לא ממש תואמות את המציאות (כרגיל).

אז זה עדכון אחרון עד תאריך לא ידוע (בקיצור, עד הפעם הבאה שלי בבית), כשאני מבטיח לא להזניח אתכם ולהמשיך להצחיק אתכם, ואם יהיה משהו מוצלח בקורס לצחוק עליו, תאמינו לי שתדעו עליו.

המשך סופ"ש נעים.