אני רוצה לדבר היום בזכותו של אדם שלא מקבל תשבוחות רבות בשנתיים האחרונות. האיש הזה הוא ראש ממשלתנו, בנימין נתניהו.

כולם אומרים על נתניהו שהוא לחיץ, בקבוק של קטשופ (אחד הדברים הטובים היחידים שיצאו מאיתן כבל בשנים האחרונות), שהוא מנסה לרצות את כולם, שאין לו מילה, שאין לו מדיניות.

אבל למעשה, נתניהו הוא-הוא שלטון העם כפי שצריך להיות במשטר דמוקרטי אמיתי: אם העם רוצה משהו וקצת מתעצבן על ביבי שלא נותן לו - ביבי ייתן לו.

נתניהו לא בא בגישה הטיפשית הזאת של "מדיניות". מדיניות, כך הוא אומר, נועדה לדיקטטורות, מונרכיות ושאר משטרים בהם בראש המדינה עומד אדם שעושה מה בראש שלו. בדמוקרטיה העם הוא זה שצריך להגביל את המדיניות, וחבל להגביל אותו לקלפי פעם בארבע שנים (טוב, בסדר, אצלנו זה שלוש, אבל העיקר הכוונה).

שטייניץ יכול לקבל התקף לב, ישי יכול לקבל אולקוס וליברמן יכול לחטוף מיגרנה - העם הוא זה שיחליט. לא בעוד כמה שנים - כאן ועכשיו. ושכולם יקפצו.

נמאס לו מימי אי קיום ההבטחות שלו. אז בשביל מה להבטיח? הרבה יותר נוח להגיד איזה ראש ממשלה נפלא הוא היה, איזה שר אוצר נפלא הוא היה, וכמה שלבני הולכת להיות אסון אם רק היא תניח את ישבנה על כסא ראש הממשלה רק לשם בדיקת המרקם - מאשר להבטיח הבטחות. שהם יחליט, בהתאם למתרחש, מה צריך לעשות.

במידה והעם בכל זאת אדיש ואין לו רצון כלשהו לדגול במדיניות כלשהי (מה שקורה רוב הזמן), ביבי לא נשאר אדיש: הוא, כראש הממשלה, מציע אופציות למיניהן, כדוגמת התייקרות מחירי הדלק. אם העם מקבל את הנושא - מה טוב. אם העם מתעצבן ועוד מעט זורק עליו משהו קשה - ההתייקרות תבוטל, או לפחות תקטן (כי בכל זאת, צריך לפרנס את קופת שלטון העם הזאת איכשהו). העיקר שהעם יהיה מרוצה. או לפחות שלא ימלא את כיכר רבין וכיכר ציון בהמונים. לא צריך פה אל-תחריר.

ביבי נמצא פה בשבילנו והוא עושה רק מה שאנחנו אומרים לו לעשות. זה דמוקרט אמיתי.

במילים אחרות, רבותיי, זה לא ביבי שאין לו מדיניות. זה העם.