שלום לכם, חברים.

השבוע ביליתי את פסח בבסיס.

כידוע לכם, אני לא מחסידיו הגדולים של פסח (מי שאוהב את זה, שיבושם לו) - ולכן ממש לא עניין אותי איפה אני עושה את החג.

העניין שלא לקחתי בחשבון הוא הכשרות: שכחתי שבצה"ל, על מנת שכל הנמצאים בו ירגישו בנוח, מקפידים על כשרות. אמנם ברוב ימות השנה יש את לאוכלי השרצים שבינינו את השק"ם, שמאפשר לאכול מוצרי חלב בטרם עברו שש השעות הרצויות מארוחת הצהריים הבשרית, אך בימי פסח אין מה לאכול: כל המאכלים שהובאו מבתינו ונמצאו כלא כשרים לפסח (דהיינו, בתכל'ס הם כשרים אבל פשוט האריזה שלהם לא שייכת לפס הייצור שכולל את ההדפס "כשר לפסח") הוחרמו במקום. כך מצאנו את עצמנו גוועים ברעב בין ארוחה לארוחה (כלומר, עקרונית הייתי אמור להיות במצב טוב יותר, מאחר והבאתי אוכל מחדר האוכל הכשר למהדרין למקרר שיש לי בחדר, אבל מישהו רוקן את המכשיר האהוב בזמן ששמרתי).

ביום שני התקיים ליל הסדר. בהתחלה חשבתי שאני אשמור בזמן הסדר, מה שאמור להיות מצויין מבחינתי: הדבר אומר שאני צריך להגיע לחדר האוכל כחצי שעה לפני השמירה, לאכול עד שארגיש תחושת שובע, ואז ללכת לשמור. לרוע המזל התברר שהרס"פ שלי התבלבל בשמירות שהפלוגה שלי קיבלה, כך שהשמירה שלי לא חפפה כלל עם הסדר. כמובן שלא הייתה בררה אלא לאכול בסדר המסורתי: קודם רב היחידה אוכל לנו את הראש, ואחר כך נותנים לנו לאכול (יצויין כאן שבאופן כללי אני מחבב את הרב היחידתי שלי, למרות שהוא לפעמים קצת חופר). כמובן שאני בטיפשותי לא הבאתי כובע לארוחה, כך שנאלצתי לחבוש את הכומתה המגוחכת שלי במשך כל קריאת ההגדה (לפחות באוכל יכולתי להוריד אותה סוף-סוף) - מי החליט שזה ייצוגי, אני לא יודע, אבל אני יודע שהוא אידיוט.

והיום, אחרי שבוע מעיק ומיותר שכלל נסיונות שונים ומשונים להוציא משהו טוב ממצות (היה ניסיון להכין "פרנץ' טוסט" ממצה, אני לא צוחק), חזרתי הביתה. מאחר והייתה לי הפניה לפיזיותרפיה, יצאתי שעתיים מוקדם מהרגיל. בסופו של דבר, הגעתי הביתה ב-20:45. כשאני יוצא הביתה בשלוש שעות איחור (בין אם לקחתי חופש יום קודם ובין אם הרס"פ שלי החליט שהמסדר במגורים שלנו לא משהו), אני מגיע הביתה ב-19:45. אם הפיזיותרפיה הזאת הולכת להיות קבועה, שעות ביציאה הולכות להיות פרס בשבילי.

עד כאן אירועי השבוע. אני פה עד יום שני (כולל), ככה שניתן לצפות לעדכון או שניים.

לילה טוב.