שלום רב לכם.

את הפוסט הבא אני כותב לכם אחרי שבמהלך חמשת הלילות האחרונים ישנתי כ-5 שעות וחצי ללילה בממוצע.

למה? פשוט מאוד: למרבה האירוניה, דווקא אני, שצוחק על צה"ל בכל הזדמנות, מתקדם בסולם התפקידים שחוגר כמוני יכול לעשות. או, בקיצור, קודמתי.

באופן כללי אין לי בעיה עם קידומים וחרטא - זה אמור, בנוסף לעבודה והמטלות הנוספות, גם להביא איתו הטבות כמו הקלות בתורנויות וביציאות הביתה.

הבעיה היא שבחיים הכל, אבל הכל, זה עניין של טיימינג: את הקידום קיבלתי לפני שבוע, כששבוע הבא צפויה לנו ביקורת פיקודית בבסיס, הנוגעת לכל ענייני החיל שלי.

בלי קשר לשום דבר, הדבר הזה אומר הרבה עבודה של הכנה לביקורת, דהיינו, להתחיל לתקן את כל התקלות שחשבנו שאפשר לחכות איתן, וכל מה שאי אפשר לתקן - לדאוג לו לכסת"ח הולם. אבל אם זה לא מספיק, מפקד היחידה שלי הבטיח לפלוגה שלי טיול של יומיים על חשבון היחידה, שבה כל הכוננים שיישארו בבסיס יהיו אנשי קבע שמקבלים כסף טוב על מנת להידפק - בתנאי שנקבל ציון מעל 90 בביקורת. הדבר הרעיל את המ"פ שלי (כי האוכל בחדר האוכל שלנו לא מספיק בשביל זה, מסתבר) - והוא נחוש להשיג את הציון המבוקש.

התוצאה: עבודה עד השעות הקטנות של הלילה, וקימה אמנם מאוחרת, אבל לא מספיקה בשביל להשלים את שעות השינה הנצרכות.

אם זה אני עוד איכשהו יכול להתמודד, ומקסימום תמיד אפשר להתאבד (להירגע - אני לא מתכוון להתאבד, אני לא מוכן להיקבר בבית עלמין צבאי) - אבל הפיקוד שלי סובל ככל הנראה מעודף קצינים משועממים, וברביעי כולנו הוקפצנו מהמיטות. לא, לא היו ירדנים על הגדר (הייתי כותב "סורים", אבל הם כבר היו על הגדר) - הייתה ביקורת פתע של הפיקוד, לכל היחידה. ככה מצאתי את עצמי, עם שעתיים שינה פחות ממה שהייתי אמור לקבל, מתזז יחד עם שאר המחלקה שלי על מנת לתקן את כל מה שהיינו אמורים לתקן, למרבה האירוניה, באותו יום רביעי ארור. על זה אני אומר - ניחא.

אבל בעולם הגיוני, כלומר זה שמחוץ לצה"ל, דו-שיח אמור להיראות ככה:

"היי, הייתם אמורים לבוא שבוע הבא, לא?"

"ביקורת פתע - סופרייז!"

"אז רגע, מה עם שבוע הבא?"

"תגיד לי, אני נראה לך עד כדי כך חסר חיים שאני אבוא לבדוק אותך פעמיים?"

"צודק, אז זה במקום שבוע הבא?"

"כן."

"אחלה, תודה."

אבל בגלל שכמו שאמרנו, צה"ל לא כולל ברוח צה"ל שימוש בהיגיון בריא (האמת היא שאני דיי בטוח שמוצפנת ברוח צה"ל אמירה כנגד ההיגיון, שהוא האויב המסוכן ביותר של ישראל אחרי איראן וארגוני הטרור), והביקורת הולכת לבדוק פחות או יותר את אותו הדבר. אז מצד אחד זה טוב: יש לנו זמן לתקן את הליקויים שהתגלו, ואנחנו יודעים בדיוק אלו. מצד שני, אין לי כוח לשטויות הללו, וגם ככה כולנו יודעים שאנחנו טובים רק כשאנחנו יודעים שהמבקרים מגיעים לביקור.

אבל אני לא מתלונן. למה? כי היה יכול להיות גרוע יותר: בזמן ששאר הסגל גם יוצא בשישי במקום בחמישי וגם חוזר במוצ"ש (מה שנקרא בעגה הצה"לית - שו"ש מקוצרת), אני הסתפקתי בשו"ש.

שבוע הבא אני חוזר לבסיס על מנת לקרוע את התחת בשביל לגמור עם העניין הזה על הצד הטוב ביותר.

מחר אני מקווה לחזור עם פוסט נוסף.

שבת שלום לכם.