זה קרה ביום ראשון בצהריים. המ"פ שלי קרא אליי למשרדו, בלי להסביר מדוע. שנינו עמדנו, במרחק שלא ניתן להכניס בו אדם נוסף, והוא הרים ראש לעברי (אני גבוה ממנו בראש).

"תגיד," הוא אמר, "אתה חושב שבגלל שאתה עובד קשה יותר אתה מקבל יחס גרוע יותר?"

"לא."

"אז למה אתה כותב שכן?"

תמיד חשבתי שאת הבלוג הזה קוראים בקביעות ארבעה-חמישה בני אדם שמגיבים פה בקביעות ואיזו עז שהחוואי שלה תקע אותה לשמור על המחשב והיא לא יודעת איך להעביר אתר. מסתבר שלא מדובר בעז אלא בבן-אדם, והאדם הזה הוא המ"פ שלי. הפוסט הקודם, בו התמרמרתי על כך שבגלל שהגדלתי ראש כמעט נשפטתי, התפרש אצלו לא נכון וזה שבר את מעטה הסודיות סביב העניין הזה.

כך מסתבר, סאטירה זה עניין של טעם ("הסאטירה הזאת לא מצחיקה אותי" - דבר המ"פ). חשבתי שהוא יידע להעריך את האירוניה בכך שדווקא זה שניסה להסדיר את העניינים הסתבך בצרות, בזמן שזה שפשוט זרק זין יצא מהעסק ללא חשש לשריטה. הוא, כנאמר, היה בטוח שאני חושב שטוחנים אותי למוות רק בגלל שאני משקיע בעבודה (אני חייב לציין שזה נכון בתקופות פרה-ביקורת) ושאני בטוח שבגלל זה אני רק אוכל חרא כל היום. אז זהו, שלא: אני יודע להעריך את העובדה שמקלים עליי במקומות מסויימים על מנת שאוכל לעבוד ברציפות.

מלבד בפרשנות, טעות נוספת שהוא עשה הייתה לספר לי על העניין הזה, משתי סיבות:

1. מדובר בפוטנציאל קומי אדיר שממש אין לי כוונה לפספס. אני מניח שהוא לא חשב על זה.
2. כשמישהו מתעצבן מהסאטירה שאתה עושה - גם אם הפרשנות לה לא נכונה - סימן שאתה עושה משהו נכון.

אז אמנם ירידות עליו כבר לא תמצאו פה בשפע, כי יש טאקט, יש דין ויש דיין - והוא הדיין.

אבל אני בהחלט הולך ליהנות מהעובדה שהוא קורא פה, ומי יודע - אולי גם לעשות סאטירה שמשפיעה (הנה התחלה: הענקת דרגות זה משהו שמומלץ לעשות יותר מפעם ברבעון מס, על מנת לא להגיע למצב שחצי פלוגה מקבלת דרגות והעניין נמשך על פני שני גמרים של "כוכב נולד").

אמנם מעט מטרידה אותי האמירה שהוא "עוקב אחריי באופן צמוד" יותר ממה שאני חושב - כי כשמישהו שאתה מכיר עוקב אחריך, יש פה אלמנט של "האח הגדול", אבל ניחא. עכשיו אני יודע שישנם שני מצבים בהם ניתן לדבר על המ"פ: או בצורה נייטרלית או בחנופה שלא תבייש פוליטיקאי שמבקר טייקון בעת בחירות. אבל אם כבר אני יודע שיש מי שקורא על הדברים שמציקים לי במערכת - ויש הרבה כאלו - למה לא לנצל את הבמה?

ואז חשבתי על זה מעט, והתעצבנתי אפילו יותר: אם אתה כבר קורא בבלוג, אתה יכול להגיד עוד משהו חוץ מזה שהסאטירה בפוסט ספציפי לא מצחיקה אותך. נגיד, איזו מילה טובה על הכתיבה, איזה פוסט מסויים שאהבת - אבל כלום, נאדה. רק עצבים. יכולת לפחות לעזור לי בעניין הקולנוענים שאני מחפש. אפילו זה לא. רק להתעצבן מאיזה פוסט קיקיוני שהוא פירש לא נכון. נו, ניחא.

אבל אין בעיה, אני בסדר עם זה. כמו שאמרתי: כשמעצבנים מישהו באמצעות סאטירה - זה סימן שעושים משהו נכון. עכשיו, בגלל שלא בא לי לפספס את מלוא הפוטנציאל הקומי שמסתתר בסיטואציה הזו, הרי רשימה קטנה של דברים בבסיסנו היקר ובפלוגתנו היקרה עוד יותר שמביאים לי ולעוד כמה אנשים בבסיס עצבים, לעיונו:

1. הרס"ר. אני מניח שאני לא מחדש הרבה, אבל זה באמת הכרחי שהוא יגיד את כל אשר על לבו במסדר הבוקר על מנת לבזבז לנו את הזמן? טוב שהוא לא מגיש פינה של המשפטים האחרונים שבוצעו ביחידה.
2. הסב"שים של אגף הרפואה. אני יודע שזה חשוב ושזה חלק מפקודות הצבא. בסדר. אבל למה לעזאזל הם חייבים ללוות את ההסברים שלהם באמצעים ויזואלים (לקוראים הלא משכילים: תמונות) מבחילים? אני מתכוון, מה עשיתי לא בסדר שאני צריך לראות על מסך נגלל הקרנה של תמונה בה נראה איבר מין זכרי הנגוע בהרפס או בעגבת?
3. הרצאות של הרבנות. מאוד מרגש אותי שאתם רוצים שגם אתאיסט כמוני יתחיל להתפלל שחרית ולצום ביום כיפור. יש לזה שם, אגב: כפייה דתית (וזה למרות שהרב שלנו נחמד מאוד ומנסה להימנע מהטפה). אז אולי תתנו לחבורת הצוערים המסכנים לא לשמוע נשים שרות, ובמקביל לאפשר לי לעבוד במקום לשמוע בפעם המאה הרצאה על משהו שאני לא מאמין בו, ושאני סתם מגלגל בו עיניים מהתסכול?
4. מזגנים. יותר נכון, מזגן. יש מזגן באחד החדרים ששבק חיים, ודייריו מצאו מפלט בחדרים האחרים, מה שהפך אותם לצפופים עוד יותר. אני יודע שמזגנים ביחידה אוהבים לא לפעול לאורך זמן - לא משנה כמה נתחזק אותם - אבל אולי בכל זאת?
5. שוויון בנטל. זה שנשים עושות שנה פחות מבנים - ניחא. אני מתנגד בתוקף לרעיון הזה, אבל זה מה יש. אבל בעניין האי-שוויון בנושא: גם נשים יכולות לסחוב דברים ולעשות סריקה. אני יודע שזה שוק ושאני עלול לחטוף בראש מכמה פמיניסטיות בעיניי עצמן - אבל אולי אפשר להפסיק עם ההרגל המגונה הזה שכל פעם שהרס"פ רוצה לטפח את הפלוגה הוא מבקש "כמה בנים שיעזרו לו" במקום "כמה אנשים"?
6. שמירות לילה. יסלחו לי כל הפז"מניקים על השאלה: כמה עוד נשמור בלילות על החושך, שלא יברח חס וחלילה? או במילים אחרות: תאורה.

זהו לפעם הזו. אולי יהיו עוד רשימות אין לדעת. מה גם שכרגע המ"פ שלי מעט עסוק לאור העובדה שביבי ואבו-מאזן היו חייבים להביא לנו סמטוחה רצינית מבית היוצר של הטמטום - אבל הפוסט הזה תמיד יחכה לו. אמנם לא בכל הוא יכול לטפל בעצמו - אבל תמיד ניתן לקוות שזה יגיע לאנשהו.

לילה טוב לכם.

נ.ב. פנייה ישירה למ"פ, שהיא בגדר בדיחה פרטית: איך אתה מצליח לקרוא כאן? זה לא בדייוויד 14.