כמו ששמתם לב, בתקופה האחרונה הבלוג רשם פעילות דלילה ביותר.

זה לא כי הפסיק להיות לי אכפת מכם - קשה להפסיק משהו שמעולם לא התחלת.

זה לא שאני כבר לא נהנה לכתוב - זו התרפיה שלי ואני אפילו עושה ממנה קצת כסף.

דווקא רציתי לכתוב על המון דברים: על הבחירות לרשויות המקומיות (למרות שרוב העם הראה חוסר התעניינות משווע בנושא); על יציאות של יאיר לפיד, של מירי רגב, של איילת שקד (דיי מביך שעוד לא התייחסתי לטמטום שנשפך ממנה); על תחזיות של עלייה בעקרות בקרב גברים ישראלים (כולי תקווה שזה ימנע מהחלק המטומטם של העם להפיץ הלאה את הגנים שלו); על הציתות לטלפון של אנגלה מרקל (כמה אומלל צריך להיות כדי להיות מוכן להתפרנס מציתות לשיחות בגרמנית?); על סיפור הנגיד (האם יש אדם אחד בתבל שיודע מה קרנית פלוג עשתה שהופך אותה ליקירתו של השמאל הכלכלי?); על הסמים שמסתבר שכל חברי הכנסת עישנו (לא שהופתענו יותר מדי, לא יכול להיות שכל ההצעות שעולות בכנסת נובעות מטמטום גרידא); על המשפט של ליברמן (מישהו יתעורר עם ראש של סוס במיטה); על ההתבכיינות הרגילה של משרד הביטחון שאין לו מספיק כסף (שלא תטעו, גם אם יהיה לו את תקציב הביטחון של כל ה-G20 ביחד יתלוננו שם שחסר להם כסף); על "מתקפת החיוכים" של איראן (למרות שלכולנו ברור שאם רוחאני מחר בבוקר יסגור את כל הכורים האטומיים נתניהו יאשים אותו שהוא מתכנן להשמיד אותנו בנשק קונבנציונאלי); על המתקפה על היורדים לברלין (אם יש פה קוראים כאלה, אנא שילחו לשר האוצר וליו"ר מפעל הפיס מכתב הכולל את המילים "סליחה שניצחנו") - וזו רק רשימה חלקית.

אז אם היה לי על מה לכתוב והיה לי רצון לכתוב - למה לא כתבתי?

כי אני סטודנט.

כן, אני לומד באקדמיה, הדבר הזה שהומצא כפתרון לאנשים עם חיים. לא שהיו לי יותר מדי חיים קודם, אבל עכשיו אין לי בכלל.

סתם כדוגמית קטנה כיצד האקדמיה משמידה כל זכר לדבר הזה שנקרא "חיים", נסו לקרוא מאמר של 50 עמודים על העליות השונות. כמו שאומרים, האם העם היהודי לא סבל מספיק?

אז אני בכל זאת אנסה להבליח פה ושם עם איזה עדכון רציני על המתרחש בארצנו, אבל אנא גלו הבנה אם זה לא קורה.

ועד אז תזכרו את המסרים שתמיד עולים מכאן: צריך לסגור את כל העסק הזה שנקרא "האנושות" ולהתחיל מחדש.

שבוע טוב לכם.