היום חזרתי מגדנ"ע בת חמישה ימים, ועכשיו הגיע הזמן לצבא בביצים, כי הם פאקינג לא יודעים להתנהל. בבקשה:
ביום הראשון עלינו על האוטובסים ויצאנו לבסיס גדנ"ע צלמון (אם יש שם מפקד שקורא פה, אל תתפלאו אם לקחו לכם מעיל צבאי, הסבר אח"כ) והגענו לבסיס, ואז חיכינו חצי שעה באוטובוס עד שזה הסכים בטובו להיכנס לתוך הבסיס. והעיקר שהגדנ"עים מבזבזים את הזמן.
אח"כ חילקו אותנו לצוותים ושלחו אותנו למפקדים ואלה לימדו אותנו יפה יפה איך לעמוד ב-ח' ואיך לעמוד בהקשב. פלא שצה"ל נראה כמו שהוא נראה? זה בערך הדבר היחידי שמלמדים שם.
לאחר מכן עלינו על מדים והמכנסיים שלי היו קצרות מדי, אבל עלו עליי, ולכן לא הסכימו להחליף לי אותן, כי לפי החוק מחליפים רק עם המכנס לא עולה. איזה יופי! למה שלא תשלחו מישהו עם מכנסיים עד הברכיים שהן עדיין עולות עליו לחרמון?
אח"כ חילקו אותנו לחדרים, שזה נראה כמו שתי שורות של מיטות קומותיים. אף אחד לא רב מי למעלה ומי למטה, ואני יכול להבין: כשאתה קם בשש בבוקר מה אכפת לך אם אתה למעלה או למטה? חוץ מזה לא היה סולם למיטות העליונות.
אח"כ העבירו אותנו שורה של שיחות עם הסמל, המ"מ ועם שאר הג'ובניקים שעובדים בבסיס הזה.
המ"מ הסבירה לנו שהיא לא תחזור על שום דבר פעמיים. היא עמדה בהבטחה: היא חזרה על כל דבר לפחות שלוש פעמים.
אח"כ הלכנו לאכול ארוחת ערב. הודעה למטבח הצבאי: עגבניות בצבע ירוק ואריזות בשר שכתוב עליהן התאריך של שלשום זה לא אוכל שרצוי שבן אדם יאכל.
אז הלכנו לאיזה מסדר שבו באה המ"פ שבו לימדו אותנו גם איך לעמוד בדום ונוח. אתם חייבים לשנות את השם של עמידת נוח, כי זה לא נוח.
בסוף הסתבר שעמידת נוח זה רק בשביל שתוכל לעבור עוד פעם לדום. אתם רציניים?! בשביל מעבר לבזבז זמן על עמידות כל כך מסודרות?! הרי גם ככה לפני שהמסדר מספיק לעבור לנוח הוא כבר עובר לדום.
אח"כ שלחו אותנו לשעת ט"ש (טרום שינה) שבה עשינו מה שבא לנו, כולל לקרוא למפקדים שלנו ג'ובניקים. אבל מרחוק בשביל לא ליפול לעשרים.
ואז בערב שחררו אותנו לישון ולקחו כמה חבר'ה (למזלי לא הייתי ביניהם) למסדר המפקד, שזה המון ריצה, שכיבות שמיכה וכפיפות בטן. בקיצור ברוכים הבאים לטירונות קרבית.
בינתיים אלו שישנו לא בדיוק ישנו כי היו כמה שלא הפסיקו לדבר, והם הפסיקו רק כשהמ"מ באה והזהירה שאם היא תשמע עוד רעש היא תוציא מישהו מהחדר באקראי ותגרום לו להתחרט שהוא בא לגדנ"ע. עם איומים כאלו מתפלאים שג'קו לא רצה להתגייס? למה שאני אלך למשהו שאני אתחרט עליו?
ביום השני קמנו בשש בבוקר בשביל לעלות על מדים ולהסתדר ב-ח' למפקד שלנו. מיד אחרי זה התחלנו במסדר ניקיון: להצניע אזרחי, לקפל שמיכות ולנקות את החדר. משמע לשים את כל הדברים האזרחיים במקום אחד ולסדר את השמיכות בצורה וכיוון מסויימים. כי אם השמיכה תהיה בטעות בכיוון ההפוך יבוא מחבל ויירה עלינו.
לפני שהלכנו למסדר הנפה התברר לנו שאנחנו קרובים מאוד לכפר הערבי דיר-חאנא שממנו יצאו מחבלים שעשו פיגוע לפני שלושה חודשים. למה שלא תשימו אותנו בתוך לבנון ודי? זה הרי יותר בטוח.
ואז הלכנו למסדר הנפה, שזה מסדר שלם רק בשביל להניף איזה דגל ולשיר את התקווה, וגם בו עוברים מדום לנוח במהיריות אדירות. חבר'ה, תניפו את הדגל לבד, בשביל מה אתם צריכים אותי?
ואז הלכנו לאכול ארוחת בוקר, בה הייתה איזו דייסה, או עיסה שאמורה להתחקות לדייסה, שהרגישה כמו כמו חוסר טעם עם סוכר. עם הצבא צועד על קיבתו וכזה אוכל, מאשימים את פרץ ואולמרט על מה שקרה במלחמה?!
ואז הלכנו לשיחה בת שלוש שעות על סמים. בצבא אפשר לסכם סמים בארבע מילים: לקחת סמים? טוס מהצבא! כמה לאט צריך להגיד את המילים האלו בשביל שזה ייקח שלוש שעות?!
במהלך ההרצאה אחת המפקדות התחילה להתפוצץ מצחוק וכולם התרגשו וצעקו את זה. אז מה אם היא מתנהגת כמו נאצית, זה אומר שהיא לא בן אדם?!
אח"כ הלכנו לשיעור נשק עם המ"מ שלנו, שבו היא הסבירה לנו על ה-M-16 ואת כללי הבטיחות. וכשאני אומר שהיא הסבירה לנו על הנשק אני מתכוון שהיא התחילה עם היסטוריה שלו. סליחה, המ"מ, אם אני לא אדע את הבולשיט הזה אני אפספס במטווח?
ואז הלכנו לאכול ארוחת צהריים, גם גועל נפש, כרגיל.
ואז הלכנו לשיעור נשק עם המפקד, בו למדנו קצת איך ייראה המטווח, מה זה מקבילים בשביל שלא נירה בטעות על המפקדים שלנו (למרות שעל הסמל שלי הייתי מת לירות כדור וחצי) ועוד פעם היסטוריה של הנשק. חשבתי שהמ"מ אמרה לא לחזור על כל דבר פעמיים.
ואז הלכנו למסלול מכשולים. המכשול העיקרי שיש שם זה להבין מה אתה רוצה קיבנימט מהחיים שלנו כשאתה מסביר לנו איך לטפס על הקיר.
ואז הלכנו לארוחת ערב, חילקו לנו שוקו, שזה היה בערך הדבר היחידי שאכיל בבסיס הזה.
ואז בערב עוד פעם היה מסדר מפקד שבו מישהו כבר הצליח להגיע פעם שניה ברציפות. אני מת לדעת כמה צריך להיות מפגר ומעצבן בשביל שישלחו אותך לרוץ ולהתעמל באמצע הלילה במדים.
ביום השלישי שוב עברנו את מסדר הניקיון, מסדר ההנפה וארוחת הבוקר ואז נתנו לנו לעשות תורנות שירותים. זה ממש לא סימפתי לנקות שירותים ציבוריים שבהן אחת מהאסלות נסתמה ע"י חרא של מישהו, מנסיון.
ואז הייתה לנו תורנות מטבח, שזה אומר לשטוף כלים, להגיש אוכל ולנקות את כל החדר אוכל. יש לכם מושג איזה מעצבן זה לנקות צלחות מלאות בחומוס, להגיש צ'יפס עם טעם של מקדונלנדס ולהתחיל לשטוף את הרצפה שמלאה במיץ פטל?! אני לא מאשים אנשים שלא רוצים להיות ג'ובניקים.
ואז הייתה אמורה להיות לנו שיחה על מלחמת לבנון. הרי מה שהיה צריך להגיד לנו: הצלחות: לעשות עוד הפסקת אש עם תנאים מטומטמים. כשלונות: אהוד אולמרט, עמיר פרץ, דן חלוץ, חיילים. אפשר ללכת עכשיו?
ואז הלכנו לשעת ט"ש ומישהו קיבל פעם שלישית ברציפות להיות במסדר המפקד, שזה כבר מסדר הסמל, בו הג'ובניק הסדיסט מריץ אותך עם כסאות. כמה אידיוט צריך להיות בשביל להגיע למצב הזה?
ביום הרביעי עשינו יום שדאות, משמע יום בשטח.
הלכנו לשיעור שטח שבו לימדו אותנו על פזצט"א, ונתנו לנו את הראשי תיבות של זה שהן מוזרות ואני לא זוכר אותן. שמתי לב שהכל זה ראשי תיבות בצבא. איך זה הולך? מישהו יושב בחדר ואומר "יש לי כמה מילים מגניבות, אולי אני אחבר אותן יחד אעשה מהן ראשי תיבות ואתן לצבא להשתמש בזה?"
אז נתנו לנו לארוחת צהריים מנה קרבית, שכללה לוף. אומרים שללוף אין טעם, אבל זה לא נכון, ללוף יש טעם, איום ונורא, אבל עדיין יש.
סיפרו לנו שמנות קרב מיועדות בשביל 24 שעות. בקיצור ניסו לגרום לנו לחוש שאם נלך להיות ג'ובניקים אנחנו סתם מפונקים שאוכלים שלוש ארוחות ביום.
אח"כ היה לנו שיעור נשק אחרון עם המפקד, בו עשינו הדמיה של מטווח. כי במטווח באמת יורים ברובים צבועים בטיפקס.
ואז הלכנו לשיעור נשק עם המ"מ בו היא עשתה וידוי שהבנו הכל. בניגוד אלייך שחזרת על כל דבר שלוש פעמים בערך, אנחנו קלטנו.
אז היא עשתה לנו תדרוך למסע של ארבעה קילומטרים (שבסוף היינו צריכים לחזור כי עשינו שכונה) שבו סיפרו לנו שנעבור ליד דיר-חאנא. המ"מ, אולי אפשר במקום זה לעשות מסע ליד משגרי קסאמים?
ואז אכלנו והלכנו לישון באוהלים מעפנים כאלו שקופאים בהם מקור, והיינו צריכים לקום ולעשות פטרולים, ולימדו אותנו משפט בערבית שהולך ככה: "וואקף וולא אנא בחיבק/בחיבוק" (עצור ולא אני יורה). כמו שאתם שמים לב את המיל האחרונה אף אחד לא היה בטוח איך להגיד. אתם יכולים לתאר את המחבל מתקרב לבסיס וצועקים לו "וואקף וולא אנא בחיבק! אה, בחיבוק! בחיבאק!" והמחבל כזה "מה הדביל הזה רוצה?"
ביום החמישי קמנו ופירקנו את האוהלים, ולמזלנו הם נבנו בכזאת שכוניתיות שלא היינו צריכים להאמץ הרבה בשביל לעשות את זה.
ואז חזרנו לבסיס ונתנו תעודות מצטיינים, בקיצור תעודות לכאלה שנועדו להיות ג'ובניקים.
ואז הלכנו למטווחים, בהם ירו על מטרות מעפנות כאלה. בשביל להוציא אגרסיות דמיינתי במטרה את אולמרט, אבל כנראה שלא דמיינתי מספיק טוב כי פגעתי רק פעם אחת.
ואז ירדנו ממדים, קיפלנו מעילים, חלק מאיתנו לקחו את המעילים איתם הביתה (הבנתם?) וכולנו לקחנו את הכובעים שהם חילקו. עכשיו סוף-סוף יש לי בבית כובע שהוא לא של חברת צמיגים.
ואז עשינו שבירת דיסטאנס, שבה דיברנו עם המפקד כמו חברים והכל היה סבבה. המפקד רוצה להדגיש שהוא לא חבר שלנו.
אח"כ המפקד שלנו שר לסמל (שלא שמע) "הסמל הגמל הוא בעצם רב טוראי!" שכונה או לא שכונה?
וכך חזרנו לנו הביתה באווירה שכונתית למדיי.
לסיכום: מי שרוצה להבין את המונח "שכונה" שלא בהקשר של רחוב, פשוט צריך לראות את הגדנ"ע הזאת והוא יבין לעומק את משמעות הביטוי הרדוד.
לילה טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
