ביום ראשון ייערך טקס פרסי האוסקר לסרטים הטובים ביותר. מחר ייערך טקס פטל הזהב שייתן פרסים לסרטים הגרועים ביותר.

אבל לא רק לסרטים, לשחקנים ולבמאים שיש להם מספיק כישרון (או קשרים) מגיע לקבל פרסים. גם לאלו שמשתתפים בסרט המרכיב את חיינו מגיע הכבוד הראוי. לכן, החלטתי לעשות טקס פרסים משלי באותן קטגוריות (להוריד מספר קטגוריות משנה מיותרות). מקווה שתיהנו.

והזוכים הם:

השחקן הטוב ביותר: אהוד יערי, על היכולת שלו להתמיד בהעמדת הפנים שהוא מבין מה קורה במזרח התיכון.

השחקנית הטובה ביותר: מיקי חיימוביץ', על ההתמדה בחשיבה שלמישהו כואב על כך שהיא עוזבת את מהדורת החדשות.

שחקן המשנה הטוב ביותר: מאור כהן, על תפקידי הניצבים שלו ב"ארץ נהדרת".

שחקנית המשנה הטובה ביותר: המיועדת של הנסיך ויליאם, קייט. כלומר, זה פרס לתפקיד המשנה שהיא הולכת למלא עכשיו במשך כל ימי חייה.

פס הקול המוצלח ביותר: ערוץ 24. אמנם מוזיקה כבר אין שם, אבל למה להתעסק בקטנות?

התסריט הטוב ביותר: המהפכה הלובית בשילוב ייקור תחירי הדלק. קלאסי.

הבמאי הטוב ביותר: טים ברטון, על הסרט "נאום המלך". מה זאת אומרת הוא לא ביים אותו?! אז מה הלנה בונהם-קרטר עושה שם?!

הסרט הטוב ביותר: הפרידה מגבי אשכנזי. ריגשתם.

שבת שלום.

שלום טוב לכם.

לפני שבוע הוחלפו הרמטכ"לים: גבי אשכנזי בעל דימוי הסחבק (שסידרה לו התוכנית "ארץ נהדרת") הוחלף בבני גנץ בעל הארשת הממלכתית ואולי היחידי שנראה כמו בן-אדם עם כומתה על הראש. בכל מקום עבודה אחר החלפת המנכ"לים לא הייתה מטרידה את העובדים מעבר לשאלה האם הם יפוטרו או ששכרם יקוצץ. מכיוון שצה"ל אינו מקום עבודה רגיל, ופיטורי העובדים בדרג שלי אפשריים רק במידה והעובד עשה משהו פלילי ו/או שהעובד החליט למרר את חיי הבוס על מנת להתפטר, ובגלל שלא המנכ"ל קובע מה יהיה שכר העובדים - צה"ל נקלע לבעיה: כיצד להטריד את עובדיו המסורים בכך שהוחלף המנכ"ל?

התשובה לא איחרה לבוא: ביחידתי נאלצנו לקום מוקדם יותר על מנת לשמוע את מפקד היחידה שלי מקריא את דברי המנכ"ל היוצא ואת דברי המנכ"ל הנכנס. אני חייב לומר שמה שיש לי לומר לסיכום זה "בלה-בלה-בלה-בלה-בלה". אנשים, עשו לי טובה: בוקר, קר, אסור לשים פליזים - אתם באמת חושבים שלמישהו אכפת מה יש לרא"לים הללו להגיד? הרי אנחנו נמשיך לעבוד קשה במקום חסר היגיון בסיסי למען שכר רעב בתחילת כל חודש.

אם כבר הזכרנו את השילוב המנצח של צה"ל והיגיון (צה"ל הגיוני זה אוקסימורון מובהק יותר מחושך לבן), הנה משהו ששמתי לב אליו בבסיסי: על מבנה הש.ג. מתנוססים זה לצד זה שני שלטים. על הראשון כתוב "פינת עישון", על השני כתוב "מבנה דליק". אם כבר החלטנו ללכת על פינת עישון כה בטוחה, הייתי רוצה להציע באותה הזדמנות את הדלקייה כפינת עישון ושריפת פחיות טונה (והמבין יבין).

בנוסף, שבוע שעבר נהנינו מהרצאה בנושא איכות הסביבה, שהסבירה מה אנחנו, חיילי צה"ל הפשוטים, יכולים לעשות על מנת לשמור על הסביבה. הצביעות, כמובן, חגגה: הרי לא הובטח שיביאו לבסיס פחים למחזור נייר (כלומר, עד שעבדכם הנאמן העלה את הנושא בשיחת חתך עם סגן מפקד היחידה); לא דובר על הבאת חסכמים לברזים; לא דובר על החלפת הברזים הישנים שצריך שנים על מנת לסגור אותם בברזים חדישים שנסגרים בשנייה. דובר רק על מה החיילים יכולים לעשות. אז הנה מה שהחיילים יכולים לעשות: להדפיס על דפים משומשים ולסגור את הברז בתום השימוש. עד אז, כשרוצים שנשטוף כל שטות כל הזמן, אל לנו להתפלא שאין מים. אבל בפראפרזה על השיר של להקת אפליקציה ב"ארץ נהדרת": צה"ל והיגיון לא הולך ביחד.

השבוע גם הייתה לי בדיקת דם שנועדה לקבוע האם אני סובל מצליאק (בגלל שכל כך הרבה אנשים שואלים אותי מה זה: מדובר במחלה שאחד מסממניה הבולטים הוא רגישות לגלוטן, מה שאומר שאם יתגלה אצלי צליאק אצטרך לאכול לחם כשר לפסח כל השנה). הנה שיחתי עם רופאת היחידה ששלחה אותי לבדיקות:

רופאה: אני לא חושבת שיש לך צליאק, אבל צריך לבדוק. יש לך את הצבע הנכון.

אני: (מניח שיש משהו בגוון העור שלי שמעיד על חולניות, שהיא יודעת לזהות. מביט עליה במבט שואל)

רופאה: בדרך כלל לאנשים שיש להם צליאק יש עיניים כחולות או ירוקות, ואני רואה שהשיער שלך נוטה לכיוון הבלונדיני...

אני: את מתכוונת לאשכנזי?

רופאה: כן, בדיוק.

רק לי התיאור ליהדות אשכנז נשמע כמו התיאור של הגזע הארי?

עד פה מה שעבר עליי בשבועיים האחרונים בחסות דון גנץ. מקווה לעדכן במהלך סוף השבוע בענייני דיומא.

לילה טוב.

אני רוצה לדבר היום בזכותו של אדם שלא מקבל תשבוחות רבות בשנתיים האחרונות. האיש הזה הוא ראש ממשלתנו, בנימין נתניהו.

כולם אומרים על נתניהו שהוא לחיץ, בקבוק של קטשופ (אחד הדברים הטובים היחידים שיצאו מאיתן כבל בשנים האחרונות), שהוא מנסה לרצות את כולם, שאין לו מילה, שאין לו מדיניות.

אבל למעשה, נתניהו הוא-הוא שלטון העם כפי שצריך להיות במשטר דמוקרטי אמיתי: אם העם רוצה משהו וקצת מתעצבן על ביבי שלא נותן לו - ביבי ייתן לו.

נתניהו לא בא בגישה הטיפשית הזאת של "מדיניות". מדיניות, כך הוא אומר, נועדה לדיקטטורות, מונרכיות ושאר משטרים בהם בראש המדינה עומד אדם שעושה מה בראש שלו. בדמוקרטיה העם הוא זה שצריך להגביל את המדיניות, וחבל להגביל אותו לקלפי פעם בארבע שנים (טוב, בסדר, אצלנו זה שלוש, אבל העיקר הכוונה).

שטייניץ יכול לקבל התקף לב, ישי יכול לקבל אולקוס וליברמן יכול לחטוף מיגרנה - העם הוא זה שיחליט. לא בעוד כמה שנים - כאן ועכשיו. ושכולם יקפצו.

נמאס לו מימי אי קיום ההבטחות שלו. אז בשביל מה להבטיח? הרבה יותר נוח להגיד איזה ראש ממשלה נפלא הוא היה, איזה שר אוצר נפלא הוא היה, וכמה שלבני הולכת להיות אסון אם רק היא תניח את ישבנה על כסא ראש הממשלה רק לשם בדיקת המרקם - מאשר להבטיח הבטחות. שהם יחליט, בהתאם למתרחש, מה צריך לעשות.

במידה והעם בכל זאת אדיש ואין לו רצון כלשהו לדגול במדיניות כלשהי (מה שקורה רוב הזמן), ביבי לא נשאר אדיש: הוא, כראש הממשלה, מציע אופציות למיניהן, כדוגמת התייקרות מחירי הדלק. אם העם מקבל את הנושא - מה טוב. אם העם מתעצבן ועוד מעט זורק עליו משהו קשה - ההתייקרות תבוטל, או לפחות תקטן (כי בכל זאת, צריך לפרנס את קופת שלטון העם הזאת איכשהו). העיקר שהעם יהיה מרוצה. או לפחות שלא ימלא את כיכר רבין וכיכר ציון בהמונים. לא צריך פה אל-תחריר.

ביבי נמצא פה בשבילנו והוא עושה רק מה שאנחנו אומרים לו לעשות. זה דמוקרט אמיתי.

במילים אחרות, רבותיי, זה לא ביבי שאין לו מדיניות. זה העם.