תרשו לי לחרוג ממנהגי לדבר על פוליטיקה כדי לחזור להרגל ישן ולדבר על הצבא, וכמו כן להמליץ על סרט טוב.

הסרט "אפס ביחסי אנוש" שכתבה וביימה טליה לביא מספר על מה שקורה במשרד השלישות במחנה שיזפון. החיילת זוהר (דאנה איבגי) מודעת לזה שתפקידה על גבול המיותר, והיא מעבירה את זמנה בהעברת זמן ובהתנגחות עם המערכת; דפי (נלי תגר) היא חיילת שקשה לה עם שיזפון וחולמת על מעבר לקרייה, ועד אז היא מתפקדת כמש"קית גריסה; הקצינה רמה (שני קליין) היא המפקדת של המשרד, והיא לוקחת את התפקיד שלה באופן קשה (כמו כל קצין בצה"ל). משם, הכל הולך כפי שהוא הולך בצבא המוסרי בעולם: עקום. ממש.

בהתחלה, כשראיתי את הטריילר, הייתי בטוח שמדובר בגרסא קולנועית לסדרת הטלוויזיה "פרופיל 64", סדרה שמספרת על קצין קרבי שהודח מהיחידה שלו והולך לפקד על קורס מודיעין לבעלי פרופיל נמוך במיוחד, כשהקומיות נובעת מהפער שבין מה שהקצין מכיר מהשטח לבין מה שקורה אצל אנשים שהפרופיל שלהם נמוך מ-72. הסדרה אמנם הראתה מצב אבסורדי, אבל הראתה דיי במדויק מה מתרחש אצל 70 אחוזים מחיילי צה"ל (זה לפחות המספרים שמספרים לנו עליהם בטירונות). אבל מסתבר ש"אפס ביחסי אנוש" עושה הרבה יותר מזה - הוא לא עושה שום דבר מיוחד.

מה פירוש? כל מה שהסרט הזה עושה זה לקחת את מה שקורה בצה"ל ולחבר לו סיפור מסגרת: כל אחד הכיר את החייל או החיילת שהיו מוכנים להגיד לקצינים את האמת בפרצוף ולחטוף על הראש בגלל זה; כל אחד מכיר את החיילים ששנאו שנאת נפש את הבסיס שלהם ואת על הדרכים בהם הם ניסו לצאת משם ואם אפשר גם מצה"ל; אבל יותר מכל - כל אחד הכיר את הקצינים שהיו נשמעים כמו ערימת קלישאות שהם למדו בבה"ד 1, עם השפה הקלוקלת ("כימים וכלילות" - הברקה), אחוות היחידה הלא קשורה, ובקיצור, קצינים יקרים, אתם מכת מדינה. וכמובן, לא נשכח שתמיד מי שנמצא אשם בסוף זה הש"ג.

וזה מצחיק, כי זה כל כך מוכר. כל אחד מזהה שם את עצמו, וצה"ל מוצג בשיא טמטומו וחוסר יכולתו לתפקד, כשהשלישות היא רק דוגמא מייצגת, על שלל החיילים המיותרים שהיה אפשר לשלוח לעשות תואר ו/או לעבוד, וככה לחסוך לכולם כסף ועוגמת נפש. את כל זה הסרט עושה בסרט שכולל כמעט ורק נשים, על מדים, אבל מצליח להימנע מסקסיזם. אבל הסרט עושה יותר מרק להצחיק: הוא עושה סאטירה אמיתית, כזו שצוחקים ממנה, אבל גם חוטפים ממנה אגרוף חזק בבטן. כי זה מצחיק, אבל אז נזכרים שכולנו הכרנו את החיילים האלו שסבלו ממצוקה נפשית, שלא באמת רצו להיות חיילים, ושכולם פשוט התעלמו מהמצוקה שלהם, ולא רק הקצינים אלא גם חלק מחבריהם ליחידה שראו בהם "מפונקים" ו"בכיינים".

מדובר בסרט שבאמת, למעט כמה סצנות שבכל זאת הולכות לכדי אבסורד (והן לא רבות), מציג פשוט בצורה מדויקת את מה שקורה בצבא, את כל מה שרע בצבא, ומוסיף קצת פאנצ'ים כדי שלקהל יהיה קצת יותר קל לעכל את מה שעולה מולו. איני יודע אם זו הייתה הכוונה של יוצרת הסרט טליה לביא, אבל בהתחשב בעובדה שהיא כבר עשתה סרט קצר על נושא של התאבדויות בצבא, לא אתפלא אם אכן לכך כיוונה. אבל גם אם היא התכוונה למשהו אחר, זה מה שיצא. בשורה התחתונה, המלצתי היא להראות את הסרט הזה לכל קצין שאחראי על יותר משלושה חיילים, ולאחר מכן להגיד לו "זה מה שקורה גם אצלכם בבסיס, וזה קורה בין השאר גם בגללכם, אז תתחילו לטפל בזה". אבל גם אתם יכולים לראות אותו, לא יזיקו לכם שעתיים של כיף.

שבוע הספר עוד שנייה נגמר, אז כל עוד אתם יכולים, אל תשכחו לקנות את הספרים האלו, שכמיטב המסורת הבלוג הזה הוא הראשון לספר עליהם באופן בלעדי:

• ככה הוא לא יקלע בחיים: פרשנות ותחזיות של המונדיאל מאת יורם ארבל ודני נוימן. מדברי המבקרים: "לא הבנתי, זו פרשנות או סיפור בדיוני?" "מזל שיש תמונות..." "הבדיחה אומרת שכדורגלנים לא יודעים לקרוא. איזה כיף להם..."
• המבצע שלא צריך להסתיים אף פעם מאת רוני דניאל. מדברי המבקרים: "מה פרויד היה אומר על זה?" "שמישהו יקנה לו כבר משחק וידאו ושיעזוב אותנו בשקט..." "ספר סוחף ומלא ברגש, בלי רגע אחד של ביסוס עובדתי. תענוג..."
• הזדמנות שנייה בעיראק מאת ברק אובמה ואייתוללה חמינאי. מדברי המבקרים: "כמה עוד נאכל את הסיפור הנדוש הזה של שני יריבים שמתאחדים ללחום באויב משותף?" "עצה לכותבים: כששני הגיבורים הם שני דושבאגס לכל דבר ועניין, קצת קשה להזדהות איתם, גם כשיש להם מטרה טובה..." "למרות הטוויסט של הסייד-קיק המזרח התיכוני, קשה להתחמק מתחושת ההמשכיות בסדרת הספרים המאוסה 'איך ארצות הברית דופקת הפעם את המזרח התיכון'..."
• ושבו בנים לקלפיות: כך תגרוף הון פוליטי מחטיפת שלושה אזרחים מאת 120 חברי כנסת ישראל. מדברי המבקרים: "להקיא..." "ציניות זה נחמד, אבל יש גבול כמה הקורא יכול לספוג..."
• גאווה ישראלית: כך תגרוף הון פוליטי מחוסר שוויון הזכויות של הקהילה הגאה מאת חלק נכבד מחברי כנסת ישראל, עם הקדמה מיוחדת מאת י. לפיד וס. שפיר. מדברי המבקרים: "להקיא..." "הספר אמנם נותן מדריך מפורט למעוניינים בעשיית הון פוליטי, אך הוא משאיר חידה אחת לא פתורה: אם כל כך הרבה טוענים שהם עושים למען הקהילה הגאה, איך זה ששום דבר כמעט לא נעשה למען הקהילה הגאה?"

קריאה נעימה.

לא, אין צורך לדאוג, אני לא הולך לעשות מהנושא הזה יותר מדי צחוק, לא כשיש שלוש משפחות שמתות מדאגה וכשכולם (כולל כותב שורות אלה) מקווים שהנערים יחזרו הביתה בשלום. אבל, יש כמה טיעונים בנושא שאני מרגיש צורך עז להשיב להם:

שלום לכל אנשי ה"אבל למה הם תפסו טרמפים?". אין עוררין על כך שהנעדרים הם קלי דעת במקרה הטוב ואידיוטים מוחלטים במקרה הרע. אבל, מה לעשות, זה לא אומר שהם אשמים. בדיוק כמו שמי ששכח לנעול את הדלת לא אשם שפרצו לו לדירה. הוא אמנם נהג בחוסר אחריות משווע, אבל זה לא אומר שזו אשמתו וזה בטח לא אומר שזה מגיע לו. האשמה במקרה של הבית היא על הגנב, ובמקרה דלהלן על החוטפים. הלאה.

שלום גם לכל אנשי ה"אבו מאזן אשם וכל הפלסטינים אשמים וזה באחריותם!!1", או כמו שקוראים להם בקיצור - ביבי. בפעם האחרונה שבדקתי אף ארגון לא לקח אחריות על החטיפה חוץ מאיזה ארגון סלפי (תנסו להיות בוגרים) שלא הציג שום הוכחה לכך שהנערים אצלו, כלומר שאנחנו לא יודעים בינתיים איזה ארגון מחזיק בהם. זה יכול להיות הפת"ח, זה יכול להיות החמאס, זה יכול להיות ארגון אחר שלא קשור לממשלת האחדות ואלו יכולים להיות (אבל לא סביר) כמה בודדים מאורגנים היטב שרצו את האחים שלהם בחזרה בבית. יש אמנם טענות שעולות מהממשלה, מהתקשורת ומגורמי הביטחון באשר לזהות החוטפים, אבל אנחנו מדברים על אותם גורמים שהאשימו רק את הפלסטינים בפיצוץ השיחות בזמן שהם שכחו להזכיר שאנחנו גם לא בדיוק הראינו רצינות ראויה בנושא, אז תסלחו לי אם אני מחכה עד שהחוטפים יצהירו על עצמם לפני שאני רץ להאשים.

אם באמת מדובר בארגון של הממשלה הפלסטינית, מן הסתם יש עליה אחריות. במידה ולא מדובר בארגון כזה, אז להטיל עליה את האחריות לחטיפה זה כמו להטיל על ההגנה את התלייה של הסרג'נטים הבריטים. אפשר לדבר גבוהה גבוהה על זה שהם צריכים לשלוט בארגונים שלהם, אבל קודם כל זו טענה בעייתית מהסיבה שקצת קשה לשלוט באנשים שכל מה שהם עושים זה לנסוע ברכב. נכון, אפשר לאסוף מודיעין, אבל בהתחשב בעובדה שהמודיעין שלנו לא הצליח לסכל את החטיפה, מה לנו כי נלין על מנגנוני הביטחון הפלסטינים שהמודיעין שלהם הרבה פחות מוצלח?

ועוד משהו בנושא הזה, כבוד ראש הממשלה: הם נחטפו בשטח C, אידיוט. אתה יודע מי שולט בשטח C גם מבחינה אזרחית וגם מבחינה בטחונית? נכון, אנחנו. אז האם זה אומר שכל האחריות למקרה מוטלת על כתפיך? לא, היא מוטלת על החוטפים. אני אמנם חושב שאנחנו לא צריכים להיות שם, אבל זה לא מצדיק חטיפה. בכל מקרה, אתה לא יכול לבוא בטענות לממשלה כלשהי על משהו שקרה בשטח שעליו אין לה שליטה אלא יש לה בו כמה תושבים. אם אתה מתעקש להחזיק בעמדה הזו, אני דורש שתיקח אחריות על כל פשע שיעשו ישראלים שגרים בברלין מעתה ועד עולם.

וכעת, שלום גם לכל אנשי ה"הנה קרה בדיוק מה שאמרתי שיקרה בגלל ממשלת האחדות/ההפסקה בתהליך המדיני!". כלומר, ברצינות? לפי גורמי הביטחון יש עשרות ניסיונות חטיפה בשנה, ועכשיו אחד הצליח. אתם באמת רוצים לומר שפתאום כל התנאים התגבשו לכדי כך שהם הצליחו במשימה? יכול להיות שאם אכן מדובר בגוף שקשור לממשלת האחדות יהיה ניתן למצוא איזשהו קשר, אבל בינתיים אנחנו לא יודעים. אבל, בלי קשר, הטרור והניסיונות לקיים טרור לא התחילו היום, לא בחמישי בלילה וגם לא עם השבעת ממשלת האחדות. עכשיו היה ניסיון שהצליח, ואיכשהו זה מוכיח לכולם את התזות על אירועים שקרו לאחרונה. מדהים.

ולכל הפוליטיקאים שניצלו את המקרה כדי לעשות הון פוליטי בזמן שכאמור יש שלוש משפחות שאוכלות את עצמן מרוב דאגה ליקיריהן - גרמתם לי להקיא קצת בפה כל כך הרבה פעמים שהייתה סכנה שאיחנק. אז תודה על זה. לא שזה רע לחוות דעה על המקרה הזה (הנה, גם אני עשיתי את זה), אבל יש הבדל בין זה לבין לזעוק מבין השורות "המפלגה שלי הכי טובה! תזכרו להצביע לי בבחירות הקרובות!".

תחשבו על זה.