כמו שלפרס האוסקר יש את המקבילה - פרס הראזי (פטל הזהב) - פרס שניתן לדברים הכי גרועים בקולנוע, כך יש לפרסי הנובל מקבילה - האיג-נובל. האיג-נובל ניתן למחקרים הכי משעשעים, הזויים, מיותרים וטיפשיים שנעשו. כמדיי שנה, הרי הזוכים המאושרים:

פיזיולוגיה:

חבורת חוקרים שבאמת אבל באמת אין להם מה לעשות בחיים מאוניברסיטת לינקולן, זכו בפרס על מחקר שעוסק בשאלה האם פיהוקים אצל צבים אדומי רגלים מדבקים. הם הגיעו למסקנה שלא.

בניגוד לכך, פיהוקים או גיחוכים אצל בני אדם שנבעו מקריאת המחקר התגלו כמדבקים מאוד.

רפואה:

שני צוותים שעבדו בנפרד על אותו מחקר מטומטם הגיעו לאותה מסקנה מהממת: כשאנשים חייבים להשתין, יש דברים שלגביהם הם יחליטו טוב יותר ולעומת זאת דברים שלגביהם הם יחליטו רע יותר.

יש לי רק שאלה: כמה חוקי אתיקה שברתם כדי שהמסכנים הללו יצטרכו להשתין ולהחליט החלטות בו זמנית?

פסיכולוגיה:

חוקר מאוניברסיטת אוסלו ניסה להבין את הסיבה שבגינה אנשים נאנחים בחיי היומיום.

אני מניח שהאנחה באה בין השאלה שלך בנוגע לזה לבין המשפט שלהם "בפעם המאה, אין לי מושג. אם תשאל אותי את זה עוד פעם, אני אחבוט לך בפנים".

ספרות:

ג'ון פרי - שלא אתפלא אם הוא קרוב משפחה של מושל טקסס ריק פרי - פיתח תיאוריה בשם "דחייה מבנית", שאומרת שעל מנת להגיע להישגים, תמיד יש לעבוד על משהו חשוב ולדחות באמצעותו עשייתם של דברים חשובים יותר.

מאיר שטרית, ג'ורג' בוש הבן, אני חייב לכם התנצלות. יש מישהו יותר מטומטם משניכם.

פיזיקה:

חבורת חוקרים שהצליחה לגלות למה זורקי דיסקוס מקבלים סחרחורת לעומת מיידי פטיש שלא מקבלים.

אם זו הדרך היחידה של חנונים להתקרב למגרש הספורט, מישהו צריך להגיש להם עזרה מקצועית.

ביולוגיה:

שני אוסטרלים שעל הסטיות המיניות שלהם צריך להכניס אותם לכלא: השניים גילו שחיפושיות אוסטרליות מסויימות ינסו לקיים יחסי מין עם בקבוקי בירה ריקים, בתנאי שהם חומים ולחים.

הייתי מוסיף הערה משלי, אבל נראה לי שכל מילה נוספת מיותרת.

כימיה:

חבורת יפנים שהצליחה לשלב את ממרח הווסאבי המפורסם בתוך מערכת להתרעה מפני שריפות. היפנים האלו אפילו רשמו פטנט על ההמצאה.

אני חייב להבין איך זה עובד: אם אנו ישן, זה משפריץ את הרוטב החריף הזה לתוך פינו הפתוח, ואז אנחנו מתעוררים בצרחות, נרגעים לרגע ואז אומרים: "אה, יש שריפה בבית. נו טוב".

בטיחות ציבורית:

חוקר שביצע שורת ניסויים עם נהג שמגן השמש כל פעם נופל וחוסם לו את הראייה.

החוקר הבטיח לשלוח את הפרס למשפחתו האבלה של הנהג.

מתמטיקה:

שלושה מטומטמים שבאמצעות חישובים מתמטיים חישבו את קץ העולם וטעו. הפרס הוא למעשה על כך שהם הוכיחו שאין טעם להסתמך על החישובים הדביליים האלו כדי לחשב את סופו של היקום.

התחזית: בעוד שנה ורבע המפיק של "2012" ושארי בשר של בני המאיה יבקשו את החלק שלהם בפרס.

שלום:

ארתוראס זוקאס הוא ראש העיר של וילנה (או ויליניוס בליטאית), בירת ליטא. הייתה לו בעיה חמורה בעיר של מכוניות יוקרה שחונות שלא כחוק. הוא מצא לכך פתרון מקורי מאוד: דריסת המכוניות הללו באמצעות טנק.

מזל שרון חולדאי בונה על הקנסות, אחרת טנקים היו מסתובבים גם ברחובות תל-אביב.

עד כאן, חברים. שתהיה שבת שלום.

נ.ב. אשמח מאוד אם תיכנסו למאמר הזה והזה שכתבתי ב-MySay. אני מניח שעל הראשון תגידו שאני פוסט-ציוני ושעל השני nadavs ושאר שותפיו לגישה הכלכלית יגידו שאני לא מבין כלום מהחיים שלי, אבל אני כבר רגיל.

Made you look!

באמת חשבתם שאני אתחיל עכשיו לכתוב לכם מדם לבי? הגעתם לבלוג הלא הנכון. פה עושים סאטירה. ס-א-ט-י-ר-ה. מילה שאפילו מחפשי רגשות כמוכם יכולים לאיית.

וכעת, בלי העלבות נוספות של הקהל שבכל זאת נשאר לקרוא, הרי ברכת שנה טובה סאטירית למהדרין:

• שהמחאה החברתית תביא איתה למעורבות חברתית אמיתית. דהיינו, שלא נחזור לימי בטטות הכורסא שיודעים לכתוב נורא יפה מה צריך לעשות - אלא שיקומו מהכיסא ויעשו. אני יודע גם שכמה מכם הולכים להגיד לי "אבל היי, אתה כרגע יושב על הכיסא מול המחשב וכותב מה צריך לעשות. למה אתה לא עושה?". יש לי תשובה פשוטה לזה: אני כרגע בצבא, קטע מבאס כזה. בגלל שאני צריך להיות תקוע בתוך בסיס באמצע השממה, אני מתקשה מעט להגיע להפגנות, עמכם הסליחה.
• שבשנה הזו ההיגיון יחדור לשורות הצבא, ושיפסיקו להתעסק שם בקקה (ולא, אני לא מבקש סליחה על הביטוי). אני יודע שאם לא יתעסקו בקקה הדבר עלול לקצץ חצי מהתקנים של צה"ל - אבל אולי ככה במערכת הביטחון לא יבכו שאין מאיפה לקחת בלי לפגוע בחוסן הלאומי (או שזה בזקפה הלאומית? אני כבר לא עוקב).
• שבשנה הזו האנשים שעובדים בתקשורת יתפקסו על עצמם ויחליטו אם הם עושים סיכום שנה עברית או סיכום שנה אזרחית. כלומר, רבאכ! זה בערך אותו סיכום, רק שמורידים קצת מההתחלה ומוסיפים קצת פחות. מה אתם עסוקים בלסכם כל השנה? סיימנו בית ספר, לא?
• שבשנה הקרובה אף אחד שם למעלה לא יחשוב שאנחנו עדר המטומטמים מ"חוות החיות" של אורוול (ולא, אני לא הולך להסביר למי שלא קרא את הספר למה אני מתכוון. תקראו ספר פעם בחיים), ושיבינו שטובת העם היא חלק בלתי נפרד מניהול המדינה. קטעים, אני יודע.
• שאנשים יתחילו לקלוט שביטחון לאומי זה לא הכל, ושלמעשה זה לא שווה כמעט כלום אם אין על מה להגן. אני יודע שסביר להניח שיש כמה אנשים ששואלים את עצמם מה לא בסדר איתי, כי בכל זאת, צבא זה הכי אחי. אז רק שתדעו, אני בסדר בראש. אמנם הרס"פ שלי טוען שאני סכיזופרן וקורא לי "ישו", אבל הוא מתנהג כמו בתולה במחזור ואני קורא לו "מריה" - ככה שלכל החרטוטים הללו אין הרבה משמעות.
• שכל עמי "האביב הערבי" יבינו שקיצוניות זו לא תשובה לשום דבר (חוץ מלשאלה "איך אני מגיע בקלות לשלטון?". תשאלו את היטלר, מוסוליני וח'ומייני), ושיעיפו את האחים המוסלמים לכל הרוחות. יכול להיות שהם יתפלאו לשמוע את זה (כמובן שאף אחד מהם לא יגיע לכאן, כי זה בלוג ציוני של השטן. בימין, אגב, סביר להניח שטוענים שזה בלוג פוסט-ציוני ואנטישמי), אבל זה מיטיב קודם כל איתם. קטעים, אני יודע.
• שנעבור את השנה הזו בלי שום ועדה מיותרת וגוזלת כספים. היו לנו עשרים פלוס בשנתיים וחצי שחלפו, אנחנו יכולים להסתדר בלי עוד אחת. באמת. נשבע. נו, באמא שלי.
• ושתהיה לכולנו שנה טובה ומוצלחת (פאק, יצאה לי ברכה מהלב. סעמק).

יאללה ביי.

זה קרה ביום ראשון בצהריים. המ"פ שלי קרא אליי למשרדו, בלי להסביר מדוע. שנינו עמדנו, במרחק שלא ניתן להכניס בו אדם נוסף, והוא הרים ראש לעברי (אני גבוה ממנו בראש).

"תגיד," הוא אמר, "אתה חושב שבגלל שאתה עובד קשה יותר אתה מקבל יחס גרוע יותר?"

"לא."

"אז למה אתה כותב שכן?"

תמיד חשבתי שאת הבלוג הזה קוראים בקביעות ארבעה-חמישה בני אדם שמגיבים פה בקביעות ואיזו עז שהחוואי שלה תקע אותה לשמור על המחשב והיא לא יודעת איך להעביר אתר. מסתבר שלא מדובר בעז אלא בבן-אדם, והאדם הזה הוא המ"פ שלי. הפוסט הקודם, בו התמרמרתי על כך שבגלל שהגדלתי ראש כמעט נשפטתי, התפרש אצלו לא נכון וזה שבר את מעטה הסודיות סביב העניין הזה.

כך מסתבר, סאטירה זה עניין של טעם ("הסאטירה הזאת לא מצחיקה אותי" - דבר המ"פ). חשבתי שהוא יידע להעריך את האירוניה בכך שדווקא זה שניסה להסדיר את העניינים הסתבך בצרות, בזמן שזה שפשוט זרק זין יצא מהעסק ללא חשש לשריטה. הוא, כנאמר, היה בטוח שאני חושב שטוחנים אותי למוות רק בגלל שאני משקיע בעבודה (אני חייב לציין שזה נכון בתקופות פרה-ביקורת) ושאני בטוח שבגלל זה אני רק אוכל חרא כל היום. אז זהו, שלא: אני יודע להעריך את העובדה שמקלים עליי במקומות מסויימים על מנת שאוכל לעבוד ברציפות.

מלבד בפרשנות, טעות נוספת שהוא עשה הייתה לספר לי על העניין הזה, משתי סיבות:

1. מדובר בפוטנציאל קומי אדיר שממש אין לי כוונה לפספס. אני מניח שהוא לא חשב על זה.
2. כשמישהו מתעצבן מהסאטירה שאתה עושה - גם אם הפרשנות לה לא נכונה - סימן שאתה עושה משהו נכון.

אז אמנם ירידות עליו כבר לא תמצאו פה בשפע, כי יש טאקט, יש דין ויש דיין - והוא הדיין.

אבל אני בהחלט הולך ליהנות מהעובדה שהוא קורא פה, ומי יודע - אולי גם לעשות סאטירה שמשפיעה (הנה התחלה: הענקת דרגות זה משהו שמומלץ לעשות יותר מפעם ברבעון מס, על מנת לא להגיע למצב שחצי פלוגה מקבלת דרגות והעניין נמשך על פני שני גמרים של "כוכב נולד").

אמנם מעט מטרידה אותי האמירה שהוא "עוקב אחריי באופן צמוד" יותר ממה שאני חושב - כי כשמישהו שאתה מכיר עוקב אחריך, יש פה אלמנט של "האח הגדול", אבל ניחא. עכשיו אני יודע שישנם שני מצבים בהם ניתן לדבר על המ"פ: או בצורה נייטרלית או בחנופה שלא תבייש פוליטיקאי שמבקר טייקון בעת בחירות. אבל אם כבר אני יודע שיש מי שקורא על הדברים שמציקים לי במערכת - ויש הרבה כאלו - למה לא לנצל את הבמה?

ואז חשבתי על זה מעט, והתעצבנתי אפילו יותר: אם אתה כבר קורא בבלוג, אתה יכול להגיד עוד משהו חוץ מזה שהסאטירה בפוסט ספציפי לא מצחיקה אותך. נגיד, איזו מילה טובה על הכתיבה, איזה פוסט מסויים שאהבת - אבל כלום, נאדה. רק עצבים. יכולת לפחות לעזור לי בעניין הקולנוענים שאני מחפש. אפילו זה לא. רק להתעצבן מאיזה פוסט קיקיוני שהוא פירש לא נכון. נו, ניחא.

אבל אין בעיה, אני בסדר עם זה. כמו שאמרתי: כשמעצבנים מישהו באמצעות סאטירה - זה סימן שעושים משהו נכון. עכשיו, בגלל שלא בא לי לפספס את מלוא הפוטנציאל הקומי שמסתתר בסיטואציה הזו, הרי רשימה קטנה של דברים בבסיסנו היקר ובפלוגתנו היקרה עוד יותר שמביאים לי ולעוד כמה אנשים בבסיס עצבים, לעיונו:

1. הרס"ר. אני מניח שאני לא מחדש הרבה, אבל זה באמת הכרחי שהוא יגיד את כל אשר על לבו במסדר הבוקר על מנת לבזבז לנו את הזמן? טוב שהוא לא מגיש פינה של המשפטים האחרונים שבוצעו ביחידה.
2. הסב"שים של אגף הרפואה. אני יודע שזה חשוב ושזה חלק מפקודות הצבא. בסדר. אבל למה לעזאזל הם חייבים ללוות את ההסברים שלהם באמצעים ויזואלים (לקוראים הלא משכילים: תמונות) מבחילים? אני מתכוון, מה עשיתי לא בסדר שאני צריך לראות על מסך נגלל הקרנה של תמונה בה נראה איבר מין זכרי הנגוע בהרפס או בעגבת?
3. הרצאות של הרבנות. מאוד מרגש אותי שאתם רוצים שגם אתאיסט כמוני יתחיל להתפלל שחרית ולצום ביום כיפור. יש לזה שם, אגב: כפייה דתית (וזה למרות שהרב שלנו נחמד מאוד ומנסה להימנע מהטפה). אז אולי תתנו לחבורת הצוערים המסכנים לא לשמוע נשים שרות, ובמקביל לאפשר לי לעבוד במקום לשמוע בפעם המאה הרצאה על משהו שאני לא מאמין בו, ושאני סתם מגלגל בו עיניים מהתסכול?
4. מזגנים. יותר נכון, מזגן. יש מזגן באחד החדרים ששבק חיים, ודייריו מצאו מפלט בחדרים האחרים, מה שהפך אותם לצפופים עוד יותר. אני יודע שמזגנים ביחידה אוהבים לא לפעול לאורך זמן - לא משנה כמה נתחזק אותם - אבל אולי בכל זאת?
5. שוויון בנטל. זה שנשים עושות שנה פחות מבנים - ניחא. אני מתנגד בתוקף לרעיון הזה, אבל זה מה יש. אבל בעניין האי-שוויון בנושא: גם נשים יכולות לסחוב דברים ולעשות סריקה. אני יודע שזה שוק ושאני עלול לחטוף בראש מכמה פמיניסטיות בעיניי עצמן - אבל אולי אפשר להפסיק עם ההרגל המגונה הזה שכל פעם שהרס"פ רוצה לטפח את הפלוגה הוא מבקש "כמה בנים שיעזרו לו" במקום "כמה אנשים"?
6. שמירות לילה. יסלחו לי כל הפז"מניקים על השאלה: כמה עוד נשמור בלילות על החושך, שלא יברח חס וחלילה? או במילים אחרות: תאורה.

זהו לפעם הזו. אולי יהיו עוד רשימות אין לדעת. מה גם שכרגע המ"פ שלי מעט עסוק לאור העובדה שביבי ואבו-מאזן היו חייבים להביא לנו סמטוחה רצינית מבית היוצר של הטמטום - אבל הפוסט הזה תמיד יחכה לו. אמנם לא בכל הוא יכול לטפל בעצמו - אבל תמיד ניתן לקוות שזה יגיע לאנשהו.

לילה טוב לכם.

נ.ב. פנייה ישירה למ"פ, שהיא בגדר בדיחה פרטית: איך אתה מצליח לקרוא כאן? זה לא בדייוויד 14.