תכלס, אני יודעת שהבטחתי לכתוב, אבל פשוט אין לי זמן.
אני משקיעה הרבה זמן בעבודה, בלימודים, בחבר, בספר שאני מנסה לכתוב עלק, בלהספיק לחיות כל יום ולהנות כמה שיותר... אני יודעת שזה נשמע קצת נו - פאתט, אבל ככה זה החיים שלי כרגע.
הייתי בהרבה מקומות השנה שמעולם לא הייתי בהם ופשוט נהניתי כל כך, הרגשתי כל כך מלאת חיים. אני מרגישה כמו מישהי עם חסך, עם מקום ריק בלב, שחייב להתמלא. אני מרגישה כמו מישהי שחייבת להספיק לראות ולעשות כל כך הרבה דברים כי החיים קצרים וגם אם אחיה עד 120 ויותר, תמיד תשאר התחושה שלא הספקתי לעשות ולחוות כלום.
היה לי שיר שמבוסס על שיר מוכר שרץ עכשיו ברדיו, אבל כנראה שלא הייתי אמורה לשלוח אותו כי המילים שלו נמחקו לי, ולצערי אני לא מצליחה לשכתב אותו מאז. בכל אופן, מה שמאחורי השיר הזה, הוא שחברת התקליטים שלה הזמרת הזו ביקשה ממנה שתכתוב לדיסק שלה שיר אהבה, כי זה מה שמוכר.
אז היא החליטה לכתוב "שיר אהבה"... לא משהו קיטשי ומקושקש, אלא כזה שמגיע מהמקום הכי שמח על הפרידה - שהיא משוכנעת בזה שהבחור שלה רוצה אותה, והיא לא מוכנה יותר לומר לו "אני אוהבת אותך", רק כי הוא מבקש ממנה שהיא תגיד את זה.
השיר יסביר את זה טוב יותר ממני:
זה גרם לי לחשוב, מצד אחד נראה כאילו אחריך לא הייתי מוכנה להמשיך בחיי, מצד שני כבר כאילו הייתי מוכנה לשלב הבא בחיים: לעבור לגור ביחד עם מישהו, להקים משפחה וכל היאדה יאדה הזה. ונראה כאילו היחסים עם נדב עם נדב התגלגלו מהר יותר ממה שציפיתי, ומצד שני היה זה נדמה כאילו זה בדיוק בקצב שאני מכתיבה להם. אבל לא היה זה ברור אם זה קצב של דו-רה -מי, או סול-לה-סי. הסתבכתי.
קראתי לא מזמן על מישהי שהיתה חברה שלי בבי"ס יסודי, ואח"כ בתיכון נהיתה מקובלת ופתאום שכחה מי אני, ועכשיו היא אי שם גרה בזיכרון ויש לה חברת קוסמטיקה משלה ששווה כמה מליונים טובים.
שמעתי לא מזמן על זה שבת דודה שלי מגשימה את החלום שלה להיות מעצבת אופנה בחו"ל (בסין לא פחות ולא יותר) ואחת החברות הטובות שלי לאחר שנורא התאמצה ללמוד בשנקר, סופסוף התחילה לעבוד במשרד של מעצבים.
ואחרי כל זה, נכון שאני משכירה דירה, עובדת, לומדת ומצטיינת דיקאן (לא שזה ממש עוזר לי בחיים) אבל - מתי אני אגשים את עצמי? ואיך לעזאזל?
הולי (הילארי סוואנק) אומרת בסרט "נ.ב. אני אוהב אותך" שאין לה ממש תוכנית לחיים. בהתחלה זה נראה ממש קסום בעיני הבחור שאיתה, אבל אחרי שהמציאות נוחתת עליה והיא משכירה איתו דירה, והוא רואה כמה היא לא אוהבת את העבודה הנוכחית שלה, לאחר שהוא מת, הוא משאיר לה הוראות איך לנצל את החיים טוב יותר. וככה היא עולה על הייעוד שלה: היא למדה אומנות, היא אוהבת נעליים... אומנות + נעליים = מעצבת אופנת נעליים!
אבל האם באמת בחורות צריכות את ההוא שלידן שיכוון אותן ויציל אותן מהחיים שהכינו לעצמן?
אחלה סרט דרך אגב, מומלץ בחום. אגב, זה הסרט היחידי אולי שמאז שנפרדנו, הגיבור הראשי הרומנטי כמעט ולא הזכיר לי אותך. אולי רק בזה שהוא מנגן, אולי בזה שהוא כאילו מעניק השראה, אולי בזה שלאחר שעזב, הולי כ"כ פחדה שלא להרגיש אותו יותר, כמו שאני פחדתי.
החדשות הטובות שהתחלתי קצת להניע עניינים. סופסוף כתבתי לי תוכנית עבודה לספר שלי. אני מתחילה לקבץ אליו רעיונות. שלחתי את התוכנית עבודה שלי
לעיון של אח שלי, שאני ממש מקווה שיעזור לי להזיז את העסק הזה קדימה. יצרתי גם קשר עם יועצת זוגיות ועם מישהי שכתבה ספר בסגנון דומה לשלי, רק שאין לי מושג של ממש איך לעבוד איתם. אני מקווה שהם יזרמו!
אני ממש מקווה שיום אחד אצליח להגשים את החלום שלי ולהוציא את הספר הזה. אם רק היה לי יותר זמן...
בכל אופן, כל אחד מהם במציאות אחרת, עשה את הצעד שהכי היה יכול.
(זה די מדהים שהוא קנה לה פסנתר)
(זה די מדהים שתמונת חייה נכנסה לתוך מסגרת בחלון)
והוא במקום שהוא עדיין לא מוותר
לא על אהבה למישהי, ולא על השירה.
ובמובן הזה, כל אחד מהם זוכה להגשים את החלום באופן הכי שהוא יכול.
אנחנו לא נדע אם הוא חזר לאקסית שלו, או לא. ואיך כל זה הלך.
אנחנו לא נדע אם הצליח כזמר להיות כמו טובים ורבים.
מה שכן, כן יצא להביט באדם צורח את כל כאבו בפינת רחוב
(זה דבר שלפעמים אני צריך ואין לי אומץ לעשות)
בשביל הרגע הזה אהבתי את הסרט*.
שמח בשביל החלון שקיבלת, השתמשי בו בתבונה.
אני התחפשתי ללוח מודעות, קיבלתי מקום שלישי ופרס תלושים לסטימצקי
קניתי ספר של נאומים חשובים יחד עם ההקלטות (מרטין לותר קינג, קנדי, צ'רצ'יל, המלכה אליזבת', רוזוולט, גולה מאיר, שירלי צ'ירשולם, תרזה, חיים הרצוג וכד'). חלקם מאד מרגשים.
אכן אביב הגיע פסח בא. והתשובה של אביב לשיר זה.. "גם דוד טל בא"
:0)
אני אוהב את הילד הזה!!!!
מאיה גדלה להיות ליידי,
חסרת סבלנות אך משתדלת לעשות מה שנכון.
ואיתי היא יודעת שהיא יכולה להתפרע איך שבא לה.
אני חולה על כל חיבוק שלה.
(אביב הוא לא מהמחבקים).
אתמול יצא לי לראות את הפארק שלכם ברמת גן
אהבתי את הגינון, לא ידעתי שיש בו צד רומנטי.
ממש יפה.
אני סומך עלייך שתהיי מצטיינת גם בסמסטר זה
אני סומך עלייך למצוא בכל מקום שמחניק אותך – חלון.
העבודה היא סתם זמנית עד שתסיימי לימודים או שתמצאי אחת אחרת...
(השבוע משום מה שוב ראיתי סרט של מארגנת חתונות וחשבתי כמה לך זה יהיה נפלא)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
