זה לא מחקר אמפירי, אבל בהערכה מבוססת, ניתן לומר שכאשר אדם יעלה לאוטובוס מלא- הוא יעדיף לעמוד או לשבת עם הגב לכיוון הנסיעה, ובלבד שלא לשבת בספסל עם אדם נוסף. במילים אחרות- אנחנו מוכנים לוותר על הנוחות שלנו על-מנת למנוע, חלילה, חיכוך ירך בירכו של אדם אחר, או אולי אפילו, רחמנא לצלן, להסתכן בפיתוח שיחה. ואני שואל- מתי הפכנו לחרדים כל-כך למרחב האישי שלנו? מתי הפכנו לאנשי-בועה מהלכים, מרחיקים מן הבועה שלנו כל גורם חיצוני? מתי התחלנו לראות בני אדם כאיומים? מהיכן נובע הניכור הסביבתי הזה?
היסטורית, עלינו לחזור עד למהפכה התעשייתית. עד אליה, בני-האדם היו תלויים זה בזה לרווחתם האישית לרווחת הכלל. אולם, עם המהפכה התעשייתית, הוחלף מקומם של בני-האדם בדבוקה האנושית הזאת, במכונות. כעת, אושרי ורווחתי אינם תלויים עוד בשרשרת בני-האדם המייצרים את המוצרים הנחוצים לקיומי, אלא תלויים בברגי המכונה התעשייתית המייצרת את בגדיי, מזוני ומוצרי התרבות שלי.
גם לגלובליזציה, למרבה האירוניה, יש חלק בניכור הסביבתי הזה. האיכר שמגדל את המזון אותו אני אוכל אינו חי בכפר שלי או בקהילתי ואפילו לא גר במדינתי, אלא בסין/טייוואן/אפריקה... ברור, אפוא, שיהיה לי קה ביותר לחוש קרבה לאדם שמעולם לא פגשתי רק כיוון שאני תלוי בו לקיומי.
אם כך, עומדת בפנינו, ההומניסטים (בהנחה שאני אכן כאלה), שאלה מכרעת. הרי ברור שבעולם המודרני והמתועש, משק אוטרקי הוא רעיון מיושן וחסר סיכוי. אם כן- כיצד ננצח את הניכור המובנה במערכת הגלובלית הזאת?
בעיניי, התשובה מתחלקת לשני אספקטים.
באספקט הרחב יותר, ברור שחזרה לאורח חיים חברתי-קהילתי (מובן שכזה שמתאים לאורח החיים המודרני, ולא בסגנון הימי-ביינימי), תחזיר את התלות החיובית של האדם בזולתו ותנפץ את הבועות שניפחנו סביב עצמנו. אין פלא שדור ההיפים דגל באהבה חופשית- מאחר והם היו תלויים אחד בשני בצורה כ"כ חזקה (וחיובית, המעודדת יצירה ותעוזה), היה קל הרבה יותר גם לחלוק את המרחב האישי עם אותם אנשים שרווחתך ואושרך תלויים בהם.
אולם, מעבר למהפכה שבדרך, ישנו רובד נוסף, מקומי ופשוט יותר, שבו ניתן לנצח את הניכור המובנה. עלינו להבין שהאדם מטבעו הוא ייצור חברתי, ומעצם טבעו הוא זקוק לזולתי ואינו יכול להסתדר בכוחות צעמו. אין זה מקרה כי בתקופות קדומות בני האדם חיו, עבדו וצדו בקבוצות. מצב הניכור כיום איננו מצבה הטבעי של האנושות. ברגע שנבין שנוכל להיות הרבה יותר מאושרים דווקא כאשר נקשור את אושרנו ורווחתנו בזולת, נעשה זאת באופן טבעי בכל תחומי החיים.
באוטובוס- ננהל שיחה במקום להתחבר לאוזניות.
בסופר- נשאל לשלומה של הקופאית במקום לרטון על איטיות עבודתה.
נהפוך את עצמנו לחיוביים יותר, חייכניים יותר, חברותיים יותר, אמפתיים יותר, וכך נהפוך גם את עצמנו וגם את סביבתנו למאושרים יותר.
נפסיק להיות חרדים למרחב האישי שלנו ולהגדיל אותו על חשבונם של מרחבים אחרים- מרחבי השיחה, היצירה, האהבה...
כמו בשירו של יהודה עמיחי "שעת החסד"- בכל יום נקרות בדרכנו עשרות שעות חסד, ורובן המוחלט חולף לבלי שוב. אם נלמד לזהות ולנצל אותן, נוכל לברוא עולם אחר, מחוייך יותר וחופשי יותר.
ומהו חופש בכלל אם לא נצחון האדם על עצמו?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
