משתתפים בניסוי

התעוררתי מצלצול הטלפון..
מארקו: "אתה ער? אנחנו אצלך עוד 5 דקות"
לאקי: "אה? מה השעה?"
מארקו: "לא בטוח בקשר לזה, 6, אולי 8.. אחת מהשעות האלה שלא באמת קיימות."
לאקי: "אה-הא" *מנתק*

כמובן שהם הגיעו רק אחרי יותר מ 30 דקות (לא סתם 30 דקות, 30 דקות זמן לאקי), כשהגיעו קיבלתי מיד חיבוק משירי, בירה מרוברט וג'וינט מארז.. בירה לארוחת בוקר, עוד מנהג אוסטרלי נהדר!

באבאגאאנוווווווווווווווושש צועק לו רוברט מעומקי נשמתו.. בינתיים ארז מסביר לנו שהוא עושה את זה כל הבוקר ושבאבאגאנוש זה סלט חצילים ורוברט ממש אוהב את איך שזה נשמע, האמת? גם אני..

בדרך לים המלח דואגים לעצור למספר לא מבוטל של בירות ולהפתעתינו הרבה גם מצליחים להגיע למקום הנמוך ביותר בעולם. עם הגעתנו התחלנו בחיפושים אחרי החוף הנטוש של פאק-מן, נוסעים דרומה, חוזרים צפונה, מתלבטים, שותים עוד בירה ולבסוף מוצאים חוף כמעט נטוש (שמזכיר את טיילת בת-ים בחורף). בזמן חיפושי החוף ארז סיפר לנו שאולי אחותו תוכל לסדר לנו קומבינה להכנס לבריכה של מלון מפנק.

מתמקמים לנו בחוף, לוקחים הופמן אחד כל אחד מלבד ארז שהפתיע אותנו והחליט לקחת רק חצי על מנת שיוכל לנהוג ולסדר את עניין המלון מאוחר יותר, תוך כדי שאנחנו לועסים את ההופמן להנאתינו ארז שולף מתיקו צ'ילום איטלקי מדהים ונותן אותו לשירי ורוברט כמתנת נישואין, השניים צוהלים משמחה ורוברט מודה באמירת "תודה" עם מבטא ואיך לא, "באבאגאנוששש".

עם חשיפת דבר קיומו של הצ'ילום מיד התחלנו בחישוב הסיכונים הטמונים בשימוש בו וכמובן שהחלטנו שאף אחד לא באמת ישים לב (טיילת בת-ים, כבר אמרתי?). עם סיום הסבב, בעוד מארקו מנקה את הצ'ילום עברו לידינו 3 חבר'ה מבוגרים, בני 60-70 עם שיער לבן, פה הגדול וכל היוצא בזאת.. מסיבה לא ברורה הם התחילו איתנו שיחה ומסיבה ברורה אפילו פחות הם גם הביאו את עצמם למצב בו הם יושבים איתנו, האמת שלא ממש הפריע לנו...

ציפורי הפלמינגו של ים המלח הם המדהימים ביותר שיצא לי לראות מעולם, הם בצבע ירוק בוהק ודואגים להעלם בכל פעם בה אתה מספר למישהו עליהם... לכן אני ומארקו החלטנו לשמור עליהם בסוד כדי שנוכל להמשיך להנות מהם.

פתאום ירמי, השמן מבין בני ה-300 שאל אם הוא יכול לעשן, ארז שיחק אותה דפוק והציע לו דראם, ירמי, שנעלב מעט ציין בפנינו שאחרי ימי הפלמ"ח שלו הוא נסע להודו לראות טכנולוגיות נשק ושהוא מזהה צ'ילום כשהוא רואה אחד.

מה עוד יכלנו לעשות? כמובן שהתחלנו שאכטה נוספת.

אחרי שאכטה קצרה נראה היה שירמי מסטול לגמרי, הוא התחיל לספר סיפורים על הודו של לפני 40 שנה, כשהם רק השתחררו מהבריטים. שוורץ לעומתו טוען שכל העולם חרא, שאין שום מקום שמשתווה לישראל ושבכל מקום אחר הנאצים ירדפו אותנו... זה הזמן בו שירי נלחצה משהו והתכרבלה לה תחת השמיכה בעוד רוברט לא ממש מתקשר יותר מדי מלבד פליטות אקראיות של המילים "באבאגאנוש" "lighter" ו- "bottle opener".

מארקו אמר שהוא מקווה שהנאצים לא אכלו את הפלמינגו כי מילא שהים נעלם לו לאט לאט אבל לאכול פלמינגו, זה אכזרי כמעט כמו פיטום האווזים.

לאחר מספר דקות ירמי מכריז שהוא הולך לקיוסק ושואל אם מישהו רוצה משהו, רוברט ביקש 2 מכבי (זו הבירה היחידה שהוא מסוגל לשתות בארץ) וארטיקים לכולנו, רוזה, אשתו של שוורץ אמרה שהיא תצטרף אל ירמי... אני בכלל הייתי עסוק בלספר להם שאני די בטוח שהקיוסק בכלל סגור אבל ירמי התעקש שפתוח.

אחרי שהם התרחקו שוורץ מסתכל עלי במבט ממש מוזר ואומר: "היא מזדיינת איתו, אני פשוט יודע שהבןזונה מזיין אותה, הוא מזיין אותה כבר 40 שנה מזויינות, עוד לפני שאני בכלל הכרתי אותה הוא היה מזיין אותה, אפילו בחתונה המזויינת שלי הם הזדיינו, ב-67 זיינתי את אחותו כנקמה אבל הבתזונה התחתנה מהר מאד ואמרה שהיא אוהבת את בעלה.. למה אשתי לא יכולה להיות כזאת? הא?" שוורץ עוד לא סיים לספר את סיפורו המתסכל וירמי כבר הספיק להגיע ולספר שהקיוסק באמת סגור ושהם חיפשו קיוסק אחר אך לא מצאו אחד.


פתאום הבחנתי שמטוס מסרשמידט טס מעלינו כרגע בפעם הרביעית ולכן החלטתי שהגיע הזמן לחמוק מהנאצים. סיפרתי על תוכניותיי למארקו וזה חשש שהם יעקבו אחרינו, פנינו לארז, לבקש את עזרתו מכיוון שבמוחו יש כרגע פחות לסד אבל הוא לא עזר הרבה, פשוט חייך וציין כמה שהוא ישמח לחזור לכאן עם הגלשן שלו, נראה שהנאצים לא ממש מפריעים לו. שירי עדיין נראיתה מפוחדת משהו מסיפורי שוורץ על נאצים ברשות הדואר, נאצים בקופת חולים, נאצים בביטוח לאומי ובערך בכל מוסד אחר שעלה לשוורץ בראש באותו רגע..

ארז התקשר למלון וקיבל אישור לקומבינה, מיהרנו לספר לרוברט שאנחנו הולכים לממש את קומבינת הבריכה במלון ובתגובה קיבלנו כמובן - "בבאגאנוש"