המקום של ג'וליאנה

אני מרגישה שהכתיבה שלי נכנסת למין תרדמת חורף. האצבעות שלי לא נחות בטבעיות על המקלדת כמו פעם.

יש בי קול שמתחנן אלי ואומר לי לא להפסיק לכתוב. הכתיבה כל כך טובה לי ומיטיבה איתי.גם הקריאה שלי נכנסת לאותה תרדמת. לא הפסקתי לקרוא אבל אני לא מסוגלת לקרוא ספר ולקחת אותו איתי אחרי סיומו. אני מתגעגעת לימים ההם שיכולתי להרהר ימים אחר כך בספר.אולי זו הקריאה הסימולטנית בכמה ספרים פלוס בלוגים (לא חשבתי לוותר עליהם לרגע) פלוס ספרי הילדים של נולי. אני פשוט מוקפת במילים.

אני חושבת שהשמחה הגדולה בעבודת הספרנות היא גם כאב גדול. רואים כל הזמן כמויות של ספרים שהיית רוצה לקרוא, את יכולה לקרוא בהם חינם אין כסף אבל את לא יכולה לקרוא את כולם !

דווקא יש לי צורך פנימי לצאת לעולם החיצוני. להפגש עם אנשים, לזוז אבל הגוף שלי לא מיישר קו עם הצורך הזה. לא הייתי קוראת לזה עצלות אלא מין נמנמת כזאת.

ובכל זאת אני יוצאת ונפגשת. היום ניפגש עם חברים בפארק הלאומי ברמת גן, מחר אני פוגשת חברה בת"א (מזג האוויר כנראה לא יישר קו עם התכנית אבל נזרום) ומחרתיים טוליו ואני ניסע לאיקאה (אני קוראת לזה שמחת עניים).