המקום של ג'וליאנה

אני מרגישה כרגע שהחיים שלי נמצאים במין מצב ביניים אפור כזה. העננים שמכסים אותם משמשים גם סוג של הגנה מהצבע והעניין וגם מהטירוף של שינויים. אני לא שלמה עם זה אבל אולי זה הדבר הנכון ביותר כרגע.

ממתי אני חיה חיים של מישהו אחר?

מתמיד.

חיים מטורפים לא מתאימים לי. ניסיתי אותם (בקטנה) והתחושה העיקרית שלי (עם חוכמת החיים של 33 שנים) היא שלפחות חלקם היו חיים של מישהי אחרת.

אבל גם האפור הזה הוא לא אני. קשה לי להשלים איתו.

ואני קוראת פה בבלוגים רק כדי למצוא תשובה: האם התחושה הזאת קיימת אצל אחרים. וכמה שעצוב לי לגלות שכן, זה לא דפקט שלי זה כמעט גורל של אנשים להגיע לאפור הזה. לדיכאון שהבתחושה שמכאן אפשר רק להדרדר. לתחושה התפלה שמלווה אותי בקשר לכל כך הרבה דברים שפעם נראו לי הכי חשובים בעולם. אבל היי, זו לא רק את, זה מה יש, בגילך האלטרנטיבה הצבעונית היא מאיימת ביותר היא הרסנית לעתיד שלך וגם לעתיד של ילדך.

וכאן הגענו לאחריות של כל פעולה שתעשי. פעם בעיקר את שילמת את המחיר. היום יש לך ילד.

לא יכולה לכתוב יותר מפורש מזה אבל נורא קשה לי כרגע להמשיך לסחוב את החיים שלי. מבחינה אובייקטיבית הם לא אומללים אבל הם כואבים לי מאד עכשיו.