המקום של ג'וליאנה

אני מרגישה נוח באווירת המעבר הזאת בין סתיו לחורף, בין חופש לשגרה.

מוזר לי שאני פחות מרגישה את הדחף לחזור ולכתוב כאן. אני פתאום מגלה בעצמי את החשש להיות הכותבת הטרחנית הזאת שכל הזמן חוזרת על עצמה ומסתובבת במעגלים סביב עצמה כמו אוגר על גלגל.

יש לי משקפיים חדשים (הודות לאמא היקרה) ואני להפתעתי הרבה רואה מאד בחדות. מעניין אבל פתאום המון דברים מתבהרים לי. כאילו העננים הכבדים שהקיפו אותי לאט לאט מתפזרים.

לא הגעתי לעשייה חדשה. הרעיונות לא מזנקים לראשי במהירות שבה הכלב מכשכש בזנבו  אבל אני מרגישה כאילו אוטוטו זה יקרה.

אני מרגישה שה"צריכה" וה"רוצה" לא מתערבבים לי כמו פעם.

והאהבה שוב מבצבצת לה כמו צמח שהתעורר משנת חורף.

אני מקווה שגם האורגנו שלנו יקום לתחייה באביב.