אני חושבת שמאד קל לשכוח איך ילד מרגיש כאשר החיים שלנו פתאום משתנים. טוליו נסע ללונדון לשבוע ואני בעיתוי מושלם הרגשתי היום חלשלשה כמו סמרטוט עם סבלנות אפסית לנולון. אמנם ניסיתי להסביר לו שאמא לא מרגישה טוב אבל הוא בכל זאת קטן ולא כל כך ידע איך להתמודד עם הכבדות הפתאומית. לשמחתי באיזה שלב תפסתי את עצמי והסברתי לו שאני מבינה שקשה לו כשאבא לא פה אבל גם לי קשה אבל בכל זאת נעשה דברים יחד ונכייף וגם קצת נתגעגע ואז ביום שישי אבא יחזור.
זו פעם ראשונה שטוליו טס כשנולון מבין. זה היה מקסים איך הוא הסביר לעצמו: אבא מטוס לונדלון אמא סבתא גן שישי גבוה גבוה ליד העננים.
אני אוהבת להיות כבר בזמן הנסיעה שלו ולא לפני. זה פתאום מוביל אותי לסוג של ציפיה ילדותית כזאת לחזרה שלו עם הסיפורים (והמתנות! למרות שהוא שכח חלק נכבד מהכסף בבית אז הציפייה היא די צנועה ). הפעם שלחתי אותו למרקס אנד ספנסר לקנות לי קרם גוף. לא משנה שאני יכולה להכנס לסבון של פעם ולקנות לעצמי משהו שווה ברמות. זה הצורך הזה שהוא יחשוב עלי ויעשה מאמץ. אני לא משוכנעת שהוא יעמוד בזה כי לפי מה שמסתמן המלון שלהם נידח.
ובעיקר עם הלגיטימציה הגדולה הזאת לקחת קצת חופש מתפקיד האמא כשטוליו יחזור ולא להרגיש כמו פרזיטית והיי, גם לפרגן לעצמי פיצוי קטן.
בינתיים תפקדתי על טייס אוטומטי וכל הזמן הזכרתי לעצמי מה צריך לעשות עכשיו. כאשר נולון הושכב במיטתו עם צי המכוניות שלו נשמתי לרווחה.
לפני כל נסיעה של טוליו אני נכנסת ללופ של רחמים עצמיים ולתחושה ששוב נדפקתי ובמקביל אני מנסה לפרגן לו כי באמת שמגיע לו (והוא בכלל לא נהנה מהנסיעות האלה, האבסורד !) אני חוושבת שהלופ הזה נובע מכל תחושות החוסר אמון בעצמי שצברתי מאז שאני אמא. השאלה הגדולה איך אני אסתדר. ותמיד בסוף מגיע הפתרון: עובדה שהסתדרתי.
עוד תגלית שגיליתי, אני נכנסת להיסטריה לא מוצדקת כשחסרות לי כמה שעות בעבודה. הגעתי למסקנה שזה ממש לא מהדברים שצריך להלחץ מהם. לא כשאני עובדת חצי משרה וצברתי חופש.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
