המקום של ג'וליאנה

אני חושבת שהתחלתי לאהוב את עצמי כאשר סוף סוף הגעתי למקום שהתאים לי: האוניברסיטה העברית בירושלים. זו לא הייתה האוניברסיטה הראשונה שלי. בחרתי ללמוד עבודה סוציאלית בבר אילן כי האוניברסיטה הייתה תמיד חלק מהמיתולוגיה המשפחתית שלי. הסבים שלי היו מהסטודנטים הראשונים שם (והם היו היחידים שהתחילו ללמוד נשואים פלוס שלוש בנות ומבוגרים בעשור משאר הסטודנטים). סבתי גם הייתה מרצה לספרות אנגלית (כשהתחלתי ללמוד היא כבר פרשה).

גם הוריי הכירו שם (לא שזו אות למזל גדול אבל מילא).

בחרתי ללמוד עבודה סוציאלית כי רציתי להיות פסיכולוגית והציונים שלי לא הספיקו אז תכננתילקחת את מסלול "הדלת האחורית".

אה, וגם רציתי חתן (בגיל 19 !!!!).

כשהגעתי לאוניברסיטה גיליתי שמקומץ הבחורים שלמדו עבודה סוציאלית לא היו כמעט רווקים ומי שהיה רווק היה פסול חיתון בעיני. כל האינראקציה עם המין הגברי הייתה, אהמ... מביכה. עד היום קשה לי להאמין שהתגברתי על הסומק כל פעם שבחור מתחת לגיל שישים פונה אלי.

בין חיפוש חתן לסטאז' מעיק עם קשישה שחיה בעולם דמיוני  ולא היה ברור לי מה אני אמורה לעשות איתה ובמה זה שונה משירות לאומי או מחוייבות אישית פגשתי אמנם כמה חברות שבאמת היה לי כיף איתן. אולי כי הן היו יותר מרדניות ממני או שהן היו חילוניות. בשלב די מוקדם הבנתי שאני ממש לא במקום הנכון. נוספו לזה שותפות לקרוון צדקניות ומעצבנות
(כן חיינו באסבסטונים על "מנה חמה")  ושותפה לחדר שהייתה ההיפך הגמור ממני בכל מובן שהוא (וכמובן הייתה משכימה קום לצלילי רון שובל והייתה עושה טוסטים לכל בנות האסבסטון כי היא הייתה היחידה עם טוסטר, בשבע בבוקר זה היה בשבילי מטרד היסטרי).

היה לי חבר.התחלתי איתו בעקיפין (את מוכנה לתת לו את הטלפון שלי?) הוא היה ידיד של חברה ואהב לשמוע את טורי איימוס וזו נראתה לי סיבה מספקת. הוא היה חייל ואני בגיל 19 הרגשתי נורא אשה בשלה ביחס אליו ובשלב מסוים זה נגמר. אני זוכרת בעיקר את התורים לטלפונים הציבוריים (די קורע מצחוק עם חושבים על זה במונחים של היום).

אז בשלב מסוים החלטתי לפרוש. כמובן באמצע השנה זה מעשה שלא יעשה אז הפכתי למסתובבת שעושה רק מה שבא לה.

ואז בלי הלחץ גיליתי שיש קורס בתולדות התיאטרון והצטרפתי אליו בשביל הכיף,גיליתי את הספריה לספרות שמכילה אוצרות כמו פול אוסטר (כך גיליתי אותו) וגיליתי  גם חנות מכולת שמכרה שוקולדים משובחים של קוט דור.  ואת הדשא עם השמש החמימה. אז ככה העברתי לי שנה.

ומה הלאה... החלטתי ללמוד קולנוע באוניברסיטת תל אביב אבל העיר הפחידה אותי. החיים הסטודטיאלים בעיר הגדולה נראו מאד מאד מפחידים והאפשרות היחידה הייתה לשכור שם דירה. בגיל 20 לא הייתי מוכנה לזה (הייתי די ילדותית. כמה טוב שלא מצאתי חתן אז). החלטתי ללכת ללמוד תיאטרון באוניברסיטה העברית בירושלים. פתרון של פחדנים, אולי אבל בסוף זה היה המקום שהיה לי לבית והרגשתי בו בבית.

וזה כבר יקרה בפוסט הבא.