זה מוזר להזכר בנסיעה הראשונה שלי לקמפוס הר הצופים שהיה מאד זר לי בהשוואה לקמפוס גבעת רם שבדשאיו ביליתי את ילדותי כי אמא שלי עבדה שם ושם גם ביליתי את התואר השני. אני זוכרת הרגשה של חוצלארץ להכנס למבוך של המסדרונות והמנהרה. היו תלמידים שזה העיק עליהם והפחיד אותם אבל אני הרגשתי ממש התרגשות ובאיזה שהוא מקום הרגשתי שם מיד בבית. אני אולי קצת מיפה את המציאות ממרחק השנים. אני לא יכולה להגיד שהיה רק טוב. הלימודים בשנה א' היו גם מלחיצים מאד וזכורים לי גם לילות של חוסר שינה לצורך השלמת מטלות שדחיתי לרגע האחרון אבל אני זוכרת את ההתפעמות מכך שיש לי עם מי לדבר כמעט תמיד, מקורסים מסוימים שפתחו בפני עולם חדש ולא מוכר. גיליתי איזו חדוות לימוד.
חדוות הלימוד שלי הייתה מתפרצת. הייתי מהתלמידות שמדברות ושואלות שאלות ואני יכולה להגיד שזה היה לראשונה בחיי, בהשוואה לתיכון. הייתי תלמידה שגם מרצים וגם תלמידים זוכרים (לאו דווקא לטובה, אהמ...) גם בקורסים המוניים. סוף סוף הרגשתי איך הגנטיקה שלי של תאווה ללמוד משתלטת עלי.
כשאני מדברת על הגנטיקה אני מתכוונת בעיקר לסבים שלי שהם מופת ללימוד כל החיים. אנשים שידברו על ניטשה בארוחת בוקר ויעסקו בסוגיה תלמודית בארוחת צהריים. אנשים שכל סיטואציה יומיומית תזכיר להם משהו שקראו בספר. כשגדלים בחממה כזאת זה מקסים ולפעמים משתק. לוקח זמן למצוא את החיבור המוחלט הזה בין הקריאה והלימוד לחיים עצמם (עד היום אני לא בטוחה שמצאתי, ולא תמיד אני בטוחה שאני רוצה להגיע לרמה כזאת).
חדוות הלימוד הזאת שותקה אצלי בתיכון. הייתי עסוקה בחיים האחרים שרציתי שיהיו לי, בלדמיין את עצמי אחרת ובניסיון לא להיחנק לגמרי בין כל הכללים והמסגרות ובעיקר הייתי עסוקה בלמצוא את עצמי. בשנתיים האחרונות של התיכון מצבי הלימודי והחברתי השתפר. עד היום לא ברור לי מה גרם לשינוי. אולי זה שסוף סוף מצאתי חברה טובה שמלווה אותי עד היום. אותה חברה טובה הייתה מעין תאומה סיאמית שלי ולכל מקום הלכנו יחד.
ובחזרה לאוניברסיטה הפרצוף הידידותי שלי מיגנט אנשים מעניינים ומקסימים אלי. החוגים שבחרתי מיגנטו אליהם אנשים מסוגי או מהסוג שרציתי להיות ובשלב זה גם לא הרגשתי תחושת נחיתות מולם. התחלתי לעבוד במחלקת ההשאלה בספרייה וזה הוביל לעוד היכרויות רבות ונפלאות כולל... טדם... הטוליו שלי.
לפני טוליו היו גם סיבוכים כולל התאהבות בידיד הנפש שלי שהייתה מסיפורי האהבה הלא מסונכרנים (הוא השיב לי אהבה כשהייתי לא פנויה ולהיפך ). הקדחתנות של הרגשות שהיו חדשים לי. הפעמים הראשונות שלי, האהבות, התסכולים. הכול היה בשבילי משהו חדש ומעורר.
בשנה השניה ללימודי באוניברסיטה הבנתי שאני סופית לא דתיה. הדתיות לא התאימה למבנה הנפש שלי. הנפש שלי רצתה לנסות ולהגדיר מחדש את הגבולות שלה ואת הדרך בה היא רוצה לחוות את החיים. המהלך שלי נראה מאד דרסטי התקבל בסביבתי בטבעיות. לא שהיה קל למשפחתי לקבל אותי מחדש אבל הם עשו מאמץ ואני משערת שגם הסתירו ממני חלק מהקשיים. לדעתי הם כבר היו מוכנים נפשית למהלך הזה כי היו הרבה סימנים מטרימים. אני שמחה שעשיתי את זה כשהייתי כבר בוגרת ובשלה נפשית להחליט על החיים שלי ועל הרצונות שלי וגם הייתי בסביבה הכי מתאימה לי כשעשיתי את זה.
אני לא יכולה להגיד שהתנתקתי מהאוניברסיטה לגמרי. אני מבקרת שם לפעמים (כולל עם נולון). יש לי שם הרבה קולגות כתוצאה משנים של עבודה בספרייה (לצערי לא התברגתי במערכת למרות שרציתי) אבל פתאום הכול נראה שונה. אני פחות פוגשת פנים מוכרות, הסטודנטים נראים לי ילדים ומוכרת הקוסמטיקה באקדמון היא הדבר הכי יציב שם. היא זוכרת אותי בשמי ושואלת מתי אעשה עוד ילד.
לפעמים אני מרגישה געגוע כי החיים שלי המשיכו וכנראה שלא רק החיים שלי. חלק מאלה שעבדו איתי פרשו. אחרים נפטרו וגם אלה ששם לפעמים נראים שחוקים יותר ומוטרדים יותר ופחות צעירים.
והיום יש פחות אנשים לשבת איתם לכוס קפה וגם כשיש מדברים על ילדים ועל הדברים הארציים שמעסיקים אותנו עכשיו.
אני מכירה סטודנט נצחי אחד מחבורת הידידים שהיו לי (למעשה הוא ידיד של חברה). הוא היחיד שלא "התקדם" במסלול המקובל. של אשה וילדים. אני מודעת לזה שהוא במקום מאד בודד אבל לפעמים אני מקנאה בו קצת.
ברור לי שאם היום אתחיל תואר נוסף לשם הכיף זה ממש לא יהיה אותו הדבר. ובכל זאת לפעמים בא לי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
