המקום של ג'וליאנה

אני מרגישה שמכייסים לי את הזמן. אני לא מוצאת זמן מתאים לשבת ולכתוב, לחשוב, לקרוא בנחת ולא דקה לפני השינה כשהעינים שלי נאבקות בי.

המוח שלי גם הוא עייף: הוא אומר לי: "תני לי לראות את "האח הגדול " בשקט, טוב, מקסימום "אמאל'ה" או "עקרות בית נואשות".לא בא לי להתחיל לחשוב, לכתוב, לקרוא שירה, לקרוא בכלל.

הזמן היחיד בו יש לי זמן הוא בנסיעה. ודווקא שם אין מחשב, מקסימום קריאה כשנחה עלי הרוח.

הנולי באופן מפתיע הוא לא גנב זמן. הוא זקוק לי מידי פעם אבל הוא גם מוצא הנאה בלרוץ ולצעוק: "נעים פה !"  או לצפות ב'WALL-E" או בפינוקי המשוקץ (פאנוקי). וחוץ מזה אני נהנית להיות בחברתו, להקריא לו ולהשתולל איתו על השטיח.

החברים הגדולים של גנבי הזמן הם מטלות הבית. בסדר, לא תשטפי כלים אז אף אחד לא ישטוף, לא תרוקני את הפח אז אף אחד לא ירוקן. זה לא עניין של עצלות: תשימי לב שצריך לעשות כלים או לקפל כביסה ותבקשי עזרה יעזרו אבל זה לא בDNA של טוליו או שלי כשצריך לעשות משהו פשוט לעשות אותו .

הרצפה המלוכלכת מצטרפת במחול לחשבון החשמל שעדיין לא שולם שמצידו נותן יד לחיסון נגד שפעת ולבדיקות הדם שלי שהיו צריכות להיעשות אתמול שמצידם מחוללים על הרצפה המלוכלכת שהכביסה הנקייה מביטה עליה במבט מאשים.

וכל אלה רוקדים מסביב לראש שלי ריקוד עליז.

אני מדמיינת לעצמי כמה פשוט יהיה להקדיש כמה שעות לניקיון. אני מסתכלת בבנק הזמן שלי אבל אני במינוס. לא עושה מספיק שעות בעבודה, לא מספיקה כלום עם נולי בסביבה, המקרר מתרוקן, וטוליו מבצע משימות אחרות שהוטלו עליו על ידי, העבודה שאני צריכה לעשות מהבית מחכה לי בסבלנות, אפילו לפנות זמן למקלחת פשוטה בסוף היום זה לא קל  לעשות.

אני רוצה לעשות ספונג'ה גדולה עם מוסיקה שאני אוהבת ברקע ועם ידיעה שאני אמצא זמן לכל דבר . גם לעצמי, גם לבלוג, גם לטוליו וגם לכל החובות המוסריים והעבודתיים.

אז אני גונבת זמן בחזרה. החומרים בעבודה שמחכים לטיפולי המסור יחכו. ואני כותבת את הפוסט הזה שלדעתי מגיע לי בדין.

(הבוסים שלי יחשבו אחרת, מן הסתם)