המקום של ג'וליאנה

השבוע היה שבוע של תחושות משתנות ושל עבודה בפול גז והתמוטטות לסירוגין. אני כבר לא מרגישה שמידת החריצות שלי מגדירה אותי או את היכולות שלי. אני מרגישה שאני יכולה לתקשר עם עצמי יותר טוב ולהבין יותר טוב מה אני צריכה באותו רגע.

לא הייתי פה הרבה בעיקר כי המחשב שלנו בבית עושה שביתה איטלקית ולפעמים נותן לגלוש ולפעמים מוציא אותי מדעתי עד שהוא מספק לי בטובו דף אינטרנט.

לא כותבת פה אבל מתמידה בדפי הבוקר. לפעמים אני עושה אותם בערב אבל חשוב לי לעשות אותם כל יום. הבטחתי לעצמי לבחון אותם עוד שבועיים ואולי לחלץ ממני עוד תובנות. דפי הבוקר האלה מאפשרים לי להיות יותר כנה מול עצמי.

ובשבוע הבא חגיגות קצת חסרות כי טוליו יחזור מאד מאוחר בגלל העבודה שלו במפקד. הוא יהיה בקורס הסופי ויחזור ממוטט הביתה. בפועל זה אומר עבודה יותר קשה בבית כי אני עושה גם את חלקו אבל זה היה ברור שאני אצטרך לתת הרבה יותר מעצמי גם לנולי. מזל שזה זמני מאד.

הנקודה היפה בעיני היא שטוליו חוזר כל כך מותש שאין לו ברירה אלא להזדקק לי ולהפגין חולשה. אני מאמינה שכל בן זוג צריך לגלות את הבטן הרכה שלו מדי פעם ולתת לשני להיות שם בשבילו.אני שמחה להיות במקום הזה גם כי טוליו היה שם כל כך הרבה פעמים בשבילי.

מדהים אותי שיש נשים שחוות את זה כל יום.

הבריאות שלי דווקא בסדר. הופתעתי לגלות שהברזל שלי מצוין, לא פחות. זה נתן לי תחושה טובה שאני מטפלת בעצמי.

הקורס שאני עושה כרגע מתגלה כאלמנט חיובי בחיי. גם כי אני כל כך נהנית לנסוע ברכבת וגם כי הוא נוגע לא מעט במה שאני עושה. פתאום גיליתי אצלי ניצוץ של מטיבציה שלא היה שם קודם.

נסיעות ברכבת זה מהנה. זה נותן לי תחושה שאני בחו"ל. אני כבר לא נלחצת מהעברת הכרטיס ולא רודפת אחרי הרכבת עד שתעצור (מביך להודות אבל כך הייתי פעם, זה מצחיק כמה הרגלים מוטמעים בך).

וכמעט גמרתי לקרוא ברכבת  את "בשבילה גיבורים עפים"של אמיר גוטפרוינד שצורבת המליצה עליו.הוא אמנם מזכיר לי את "אותה האהבה כמעט" של מירי רוזובסקי ואת "משאלה אחת ימינה" של אשכול נבו. אבל יש לו המון הבלחות מקוריות ומצחיקות והקריאה בו מהנה מאד.

וכאילו לא די לי בערימות הספרים ליד המיטה שלחתי בקשה למועדון הקוראים המשפיעים(בפוקס לא פיספסתי את תאריך ההרשמה). אני הייתי מקבלת אותי.

היום במודיעין היה חמים כמו באילת. החמימות האביבית הזאת הזכירה לי יום אביבי בגיל 8  בו יצאתי לראשונה אחרי חודש מהבית אחרי שהייתי חולה בדלקת ריאות (מהמחלה אני זוכרת את האבחון ואת האולטרסאונד, לא זוכרת כלום מהתחושות). זה היה אחרי פסח והלכתי עם אמא לקנות לי את המתנה מהאפיקומן ואחרי זה הלכנו ברגל הביתה ועברנו בשדה סביונים ליד הכנסיה הסקוטית.

תמונה קטנה של אושר.

בשבוע הבא ירד גשם וזה גם טוב.