דנה ספקטור שוב קראה את מחשבותי וכתבה על שלב ה"בא לי " אצל הילדה שלה. זה די מדהים כמה התחושות שהיא תיארה דמו לתחושות שלי לגבי נולי שמתחיל גם כן להגיד על כל דבר "בא לי" ולחטוף קריזות בכל פעם שמבוקשו לא מתמלא מיד ובדרך שהוא רוצה. אני גם מרגישה כרגיל הרעה היחידה כשאני נלחמת על כל הגבולות. טוליו מסכים ליותר דברים אלא אם אני אוסרת במפורש כי טוליו עושה את מה שנוח לו באותו הרגע. מבחינת הסבתות אין דבר כזה לא. אני מתחילה להרגיש כאילו יש לנולי יותר מדי אנשים סביבו שמעריצים את האדמה עליה הוא דורך ואני מתכוונת גם לתדירות הגבוהה שהם סביבו.
מה שהכי מרגיז אותי זה שמתווכחים איתי ליד נולי כשאני אוסרת עליו דברים. מותר לא להסכים איתי אבל לא צריכים לשוב לי את הסמכות לידו. לשמחתי ידעתי להציב את הגבול בזמן ולהגיד לסבתא שלי שאני לא מוכנה שהיא תסתור אותי לידו וגם להסביר את העניין אחר כך בטלפון.
ובכלל נמאס לי להיות היחידה שאוסרת ושמה גבולות. ככה אני מרגישה לא מעט ואז אני מרגישה שגם זה לא בסדר ופה עוד אומרים לי שהוא בודר גבולות וכמהה לגבולות והיי, זה מה שאני עושה. אני בוחרת בדרך הקשה. אני לא אמא כיפית.
אז דנה ספקטור הגיעה למסקנה שהיא רואה את הילדה שלה בעינים של מבוגרת וכל הביטוים הפאקאציים שבתה משתמשת בהן בתמימות גורמים לה להלביש את הדימוי של המתבגרת מהגהינום על בתה הקטנה. אני יכולה להגיד שגם אני חשבתי לא מעט על איך נולי יהיה כאשר יגדל ועל אילו דברים אני אצטרך להתווכח איתו ולפעמים זה גורם לי לתחושת התנגדות מאד חזקה כלפי התנהגויות מסוימות שבגיל שנתיים הן אופייניות.
אני שמחה שנולי הוא בן כי אם הוא היה בת הייתי משליכה עליו יותר מעצמי ומאיך הייתי רוצה שהוא יהיה. כבן זה שם לי מראש גבול: הוא לא יהיה כמוך כי הוא בן. אולי יש דברים מסוימים שהוא ידמה לי בהם אבל זה לא יהיה לראות את הבבואה שלי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
