לא חשבתי אף פעם על הסיבות לכך שאני נמנעת מליצור כל דבר שהוא קרוב לעבודת כפיים. בשנה שעברה ניסיתי לעבוד על עיסת נייר וגיליתי שאין לי סבלנות לתהליך של היצירה ויותר מזה שיש לי פחד עצום מכישלון.
סבתי היא ציירת. היא לא מתפרנסת מציור אבל היא מציירת בקצב כזה שהיה גורם לואן גוך להתקנא בה. היא אדם פרפקציוניסטי שחייב להשיג תוצאה מושלמת ולמרות שהציורים שלה עומדים בכל סטנדרט מקצועי היא לא מרוצה מדברים שלאדם ההדיוט אין מושג בכלל שהם קיימים. אני מעריצה את היכולת הזאת שלה להיות מפוקסת ולהמשיך לרצות ללמוד ולהתמקצע גם כאשר מדובר בתחביב.
כילדה סבתא הייתה עושה לנו קייטנות יצירה. הייתי באה עם בנות דודתי והיינו עושות כל מיני דברים בציור על זכוכית, רקמה וכו'. לבת דודתי יש את הכישרון והסבלנות ליצור ואני הייתי מתייאשת וגם זוכה לביקורת שהכאיבה לי מאד כי לא יצרתי בדרך הנכונה ביותר לאותה יצירה.
לפעמים אני חושבת שהייתי צריכה להגיע ליצירה מכיוון אחר. לא מהכיוון שדורש ממני ריכוז בתהליך ושאיפה לשלמות אלא מכיוון של בואו נתעסק עם החומרים ונראה מה יצא.
זה גרם לניכור עז ביני לבין מה שיצרתי. את העבודה על עיסת הנייר לא רציתי לקחת הביתה. נוספה לכך המחשבה שלי על איך כולם יותר טובים ממני ואין אני לא מוצלחת.
בכתיבה יותר קל לי. הכתיבה היא המגרש הביתי שלי ושם אני מרגישה בטוחה ביכולות שלי. זאת למרות שלא עשיתי איתה שום דבר "מקצועי". אבל לאחרונה מדגדג לי לנסות עוד דברים. ולגלות חיבור בין הצרכים היצירתיים שלי לאפשרויות. לפעמים אני חושבת שלא סתם הגעתי למקום עבודה מלא כל כך בנשים יצירתיות שיכולות לקחת גזע עץ ולהפוך אותו לדבר מופלא. זה מגרה לי את בלוטות היצירה ובינתיים אני לא עושה עם זה כלום אבל אולי הצורך הוא השלב הראשון.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
